סגן פקיד שומה לשעבר זוכה מעבירת מרמה והפרת אמונים, לאחר שבית המשפט לא מצא בסיס לטענת המדינה כי טיפל בענייניה של מסעדה שבה נהג לאכול תוך ניגוד עניינים, או כי זכה ליחס מועדף בשל תפקידו. המדינה ייחסה לו קבלת טובות הנאה בדמות שירותים מיוחדים ופעולות הנוגעות לתיק המס של המסעדה. עובד הציבור הכחיש את הטענות והסביר כי היה לקוח ותיק ששילם על ארוחותיו. השופטת חוי טוקר מבית משפט השלום בירושלים קבעה כי לא הוכחו הפעולות האקטיביות שיוחסו לו בקשר לשומה, הקשר האישי שעליו נסמך האישום או טובות ההנאה הנטענות. גם הצטברות המעשים לא הקימה את יסודות העבירה.
הנאשם החל לעבוד ברשות המסים בשנת 1990 וב-2011 מונה לסגן פקיד שומה בירושלים. במשך תקופה ארוכה נהג לפקוד מסעדה באזור משרדו. ביוני 2018 הוגשה תלונה שנגעה לאי-תשלום ולאיומים מצד עובד הציבור, ובנובמבר אותה שנה נחתם הסכם עד מדינה עם בעל המסעדה. החקירה החלה בחשדות שוחד, סחיטה והפרת אמונים, והנאשם הושעה בפברואר 2019. אולם בסופו של דבר ייחס לו כתב האישום עבירה אחת בלבד לפי סעיף 284 לחוק העונשין. עבירות שוחד וסחיטה לא נכללו בו, והמדינה לא אימצה בכתב האישום את גרסת אי-התשלום והאיומים שעלתה בתלונה. במקביל התנהלו ערעורי מס של המסעדה עצמה, שנדחו במרץ 2022.
האישום נשען על שתי דרכים שלפי המדינה ביססו הפרת אמונים: האחת, מעורבות עובד הציבור בתיק המס של המסעדה תוך ניגוד עניינים בגלל יחסיו עם הבעלים ואחיו; השנייה, קבלת יחס מועדף ונטיעת ציפייה בקרב בעלי המסעדה כי קשריהם עמו יביאו להטבה בטיפול בענייני המס שלהם. אלא שעד המדינה עצמו לא טען לקשר חברי או לציפייה לקבל הטבה בשומה, אלא תיאר פחד מפגיעה ותחושה שנדרש לשלם דמי חסות. בית המשפט הצביע על הקושי ליישב בין התזות ועל כך שהסיכומים הרחיבו את הדיון מעבר לעובדות שנכללו בכתב האישום, ובפרט ביחס לתשלומים. טוקר ציינה כי ״כתב האישום אינו ברור דיו כדרישת סעיף 85״. לא היה צורך להכריע בטענת ההשתק השיפוטי שהעלתה ההגנה.
השופטת עמדה על יסודות העבירה: כאשר עובד ציבור מבצע במסגרת תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, עשויה לקום אחריות פלילית. הפסיקה זיהתה שלושה ערכים מרכזיים שעליהם נועד האיסור להגן: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות והתקינות של פעולת המנהל. אבל לא כל ניגוד עניינים או התנהגות שאינה ראויה הם כשלעצמם עבירה פלילית. נדרש פן מחמיר המלמד על פגיעה מהותית בערכים המוגנים. במסגרת זו נבחנים בין היתר עוצמת ניגוד העניינים, סטייה מן השורה, מעמד העובד והשפעתו על ההחלטות. על רקע זה בחנה השופטת תחילה מה הוכח ביחס לפעולותיו המקצועיות של הנאשם.
הליך פסילת ספרים שנוהל בעניינה של המסעדה החל ב-2015 והסתיים בנובמבר 2016. הוא אינו זהה להליך קביעת השומה. במהלך אותה תקופה חתם הנאשם על מסמכים בתפקידו כגורם מבקר, לאחר שהתקבלו האישורים המקצועיים הדרושים. לא נמצא שהחתימות מעידות על פעולה לא תקינה. במקביל החלה באוגוסט 2016 ביקורת כלכלית שנמשכה עד סוף 2017 ונעשתה באמצעות מחלקה אחרת. הנאשם לא השתתף בביקורת. בקשה שהעביר להקצאת תקציב נבעה מפנייה אליו, והאישור עצמו ניתן בידי גורם אחר.
המדינה ניסתה להסתמך גם על רישומי יומן, מסרונים, העתקים של תכתובות ומגעים בנוגע לאפשרות של פשרה. השופטת בחנה את המועדים שהוצגו בכתב האישום ומצאה כי הראיות אינן מוכיחות שהתקיימו כל הפגישות שיוחסו לנאשם או מה נאמר בהן. בין השאר, לא הוכחו הפגישות הנטענות ביולי ובדצמבר 2017 ובאפריל 2018 במועדים שנקבו בהם. פגישה שהתקיימה ב-23 באפריל 2018 ופגישה נוספת לאחר הוצאת צווים בדצמבר אותה שנה לא הוכיחו כי הנאשם קבע את השומה או פעל לשנותה. ההחלטות הרלוונטיות התקבלו בידי פקיד השומה והרכזת המטפלת. גם לטענות הנוגעות לעיקולים ולפריסת תשלומים לא נמצא בסיס ראייתי מספיק, והפעולות שתוארו בעניין זה היו ממילא פעולות שגרתיות. מסקנת השופטת הייתה מפורשת: ״הנאשם לא ביצע פעולות אקטיביות ביחס לשומת המסעדה.״
גם הטענה שנוצר ניגוד עניינים על רקע יחסים חבריים נבחנה בפירוט. בעל המסעדה, אחיו והנאשם לא תיארו ביניהם חברות אישית במובן שטענה לו המדינה. השופטת בחנה הלוואה בסך 14,000 שקל שנתן הנאשם לאחיו של הבעלים, אשר לפי ההסבר שניתן נועדה לסייע בתקופה של מצוקה ולתשלום שכר לימוד לבתו של האח. ההלוואה הוחזרה, ולא נטען בכתב האישום לניגוד עניינים כלכלי שנבע ממנה. התכתובות בין הצדדים נרשמו בין היתר ב-63 מועדים מיוני 2017, אך חלקן עסקו בעניינים מקצועיים, ולא הוכיחה המדינה שעצם תדירותן מלמדת על קשר אישי בעל האופי הנטען. לא היו גם נתונים מקבילים על דפוס היחסים לפני 2014, המועד שממנו ייחסה לו המדינה את ההתנהלות המפלילה. ״לא הוכחה טענת המאשימה לקיומם של יחסים חבריים, לא כל שכן, אישיים״, קבעה טוקר.
אף אילו ניתן היה להניח שנוצר ניגוד עניינים, הוסיפה השופטת, עדיין נותרה שאלת חומרתו. המדינה לא טענה כי נעשתה סטייה מן השורה בטיפול בשומה. גם לא הוצגה ראיה לקיומו של אינטרס כלכלי של הנאשם בתוצאה או לכך שבפועל הפעיל את השפעתו לטובת המסעדה. אחת המחלוקות הייתה סביב תדירות הביקורים במסעדה. מצלמות לא נתפסו, ואיכוני הטלפון באזור אינם מוכיחים בכל מקרה שהנאשם שהה במסעדה עצמה. בממצאים שעליהם נסמכה המדינה נמצאו 13 איכונים ממושכים במשך כארבע שנים וחצי: ארבעה בשנת 2014, אחד ב-2015, אף לא אחד ב-2016, חמישה ב-2017 ושלושה ב-2018. הטענה שהנאשם השתמש בטלפון אחר לא הוכחה. גם מכאן לא ניתן היה להפיק מסקנה מבוססת באשר לתדירות הביקורים.
החלק השני של האישום עסק בשירות שהוענק לנאשם במסעדה. המדינה טענה כי במשך השנים זכה ליחס מועדף, ובין היתר קיבל שירותים שחרגו מאלה של לקוחות רגילים. ההגנה השיבה כי העובדה שבמסעדה הכירו לקוח ותיק אינה מעידה על מתן טובת הנאה פסולה. השופטת בחנה בנפרד את הטענות לגבי הזמנות בטלפון, הושבה בשולחן המאפשר עישון, שימוש במתחם שיועד ללקוחות מסוימים, הזמנה של המנה הקבועה, ארוחות עסקיות ותשלום ישירות ביום שישי. העדויות הראו כי גם לקוחות אחרים נהנו מהסדרים דומים. כך גם ביחס למשקאות, לקינוחים, למוצרים שהמסעדה מכרה, לטיפים ולשירות משלוחים שהוענק ללקוחות מסוימים. הטענה למתן שירות לאחר סגירת המסעדה נסתרה. לא הובאו ראיות מספקות ביחס למשך ולתדירות שבהם קיבל הנאשם את השירותים שיוחסו לו.
אחת הטענות הפרטניות נגעה לאירוע ביוני 2017 שבו הועלתה האפשרות שנשלחה לנאשם תרופה. אלא שהרוקח ובתו של אחד המעורבים הכחישו את הדברים, הנהג לא נכנס לבית המרקחת, וחלק מהמידע נשען על דברים שנמסרו מפי אחרים. השופטת לא מצאה כי הראיות מוכיחות את אותה טובת הנאה. היא גם לא מצאה ראיה לנטיעת ציפייה אצל בעלי המסעדה להטבה בשומה. העובדה שספרי המסעדה נפסלו כבר ב-2015 אינה מתיישבת בקלות עם התזה שלפיה קיוו שהנאשם יתערב לטובתם מכוח היחס שניתן לו.
המדינה ביקשה לבחון את מכלול המעשים על פי דוקטרינת הצבירה, שלפיה בנסיבות המתאימות רצף של פעולות עשוי להקים הפרת אמונים גם כאשר לכל פעולה בנפרד משקל מוגבל. בית המשפט הדגיש כי אין בדוקטרינה זו כדי להשלים עובדות שלא הוכחו. כאשר לא הוכחו רכיבי ההתנהלות, תדירותה, קשר אישי או טובת הנאה בזיקה לתפקיד, לא ניתן להרשיע על יסוד הצטברותם של חשדות בלבד. לא הוכחה גם הפרת נהלים מצד הנאשם. מסקנת בית המשפט הייתה כי ״במכלול, לא התגבשו יסודות עבירת הפרת האמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.״
הנאשם העלה בנוסף טענות בדבר מניעי התלונה, הגנה מן הצדק, מחדלי חקירה ועינוי דין. בית המשפט לא נדרש להכריע בהן נוכח הכשלים שנמצאו בראיות המאשימה. טוקר ציינה גם שהמותב ששמע את העדים פרש, ולכן במסגרת בחינת הראיות נשענה על תוכן העדויות, ההיגיון הפנימי שלהן והשתלבותן זו בזו, ולא על התרשמות בלתי אמצעית. הזיכוי שניתן מתייחס לאישום בהפרת אמונים; הוא אינו קביעה שכל דבר שנאמר בתלונה המקורית היה שקרי. הכרעת הדין ניתנה בגרסה המותרת לפרסום בכפוף להשמטות שנעשו בה.
ת״פ 43001-03-21

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.