צו עיקול זמני שהוטל במסגרת תביעה בסך 7,253,000 שקל נגד תשעה נתבעים בוטל לאחר שהתברר כי לפחות חלק מהזכויות שעוקלו רשומות על שם חברה שאינה צד לתביעה. התובע טען כי הנתבעים פעלו לרוקן עיזבון מנכסיו ובהמשך להבריח את נכסיה של אחת החברות המעורבות, כדי למנוע ממנו לגבות חוב. שתי חברות עתרו לביטול הצו, שניתן במעמד צד אחד. רשמת בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה כי התובע השתהה, לא תמך את הבקשה בתצהיר משלו והטעה את בית המשפט ביותר מעניין אחד. העיקול בוטל במלואו והתובע חויב בהוצאות של 7,500 שקל לכל אחת משתי החברות. התביעה העיקרית טרם הוכרעה.
שורשיו של הסכסוך בפסק דין שניתן ב-2005, אשר לפי התובע אישר הסכם בינו לבין יורשיו של אדם שהותיר אחריו חובות. לטענתו, ההסכם קבע כי היורשים יפרעו את החוב מתוך נכסי העיזבון, ואם יפרו את התחייבויותיהם יישאו באחריות אישית. התובע פתח תיק הוצאה לפועל לגביית החוב, ובהמשך הגיש את התביעה הנוכחית נגד היורשים ונתבעים נוספים. לטענתו, אחד מנכסי העיזבון המרכזיים היה החזקה במחצית ממניות גדרה סנטר בע"מ, באמצעות ק.א.מ יזום תכנון והשקעות בע"מ, ולגדרה סנטר היה מגרש בגדרה.
בתביעה נטען כי אדלוויס פיננשל ס.א., חברה זרה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים, רכשה מבנק דיסקונט את חובות המנוח ואת ארבע המשכנתאות שנועדו להבטחתם. לדברי התובע, זכותה להיפרע הוגבלה לנכסים המשועבדים, אולם היא והגורמים שלטענתו שולטים בה השתלטו גם על המגרש בגדרה, שלא שועבד לבנק, ומכרו אותו תמורת 52 מיליון שקל. התובע טען כי בעקבות זאת רוקן העיזבון ולא ניתן לגבות ממנו את החוב הפסוק. אדלוויס אינה צד לפסק הדין המקורי, ומכאן חשיבותה של הוכחת עילת תביעה עצמאית נגדה.
באוגוסט 2026, לאחר שבוטל פסק דין שניתן נגד אדלוויס בהיעדר הגנה, ביקש התובע לעקל את זכויות החברה, לרבות זכויות בתיקי הוצאה לפועל, כספי נאמנות וזכויות מכוח שעבוד על מקרקעין בהרצליה. הוא טען כי אדלוויס מנסה להעביר זכויות לבית מסחר הנדיב בע"מ מכוח הסכם המחאה משנת 2019, שלשיטתו היה פיקטיבי. לדבריו, קיים קשר בין השולטים בשתי החברות ובקשות לשינוי שם הזוכה בתיקי ההוצאה לפועל נועדו לסכל כל אפשרות להיפרע מאדלוויס. בין היתר הסתמך על הקלטות שמסר לו עד, ועל הטענה כי כ-9 מיליון שקל מכספי פיצויי הפקעה עדיין מוחזקים בנאמנות.
לטענתו, טרם אושרה החלפת הזוכה והדבר הותיר בידו את "חלון הזמן האחרון שבו ניתן עוד להטיל עיקול על הכספים והזכויות בעודם רשומים על שם אדלוויס". הוא הוסיף כי מדובר בחברה זרה, כי סכום התביעה גבוה וכי העיקול לא יפגע בפעילות עסקית לגיטימית אלא ישמר את המצב הקיים. לבקשתו צורפו התחייבות עצמית שחתימתה לא אומתה בידי עורך דין ותצהיר של העד, אך לא תצהיר של התובע עצמו. השופטת התורנית בפגרה, חדווה וינבאום וולצקי, נעתרה לבקשה ב-24 באוגוסט 2026.
באוקטובר ביקשו אדלוויס ובית מסחר הנדיב לבטל את הצו. אדלוויס טענה כי העיקול אינו פוגע בה עצמה, משום שהזכויות הומחו לפני שנים לבית מסחר הנדיב, אך היא מחויבת כלפי החברה האחרת לפעול לביטולו. היא טענה שהבקשה נשענה על מידע מטעה, לא לוותה בתצהיר מתאים או בהתחייבות כדין והוגשה בשיהוי. בית מסחר הנדיב טענה כי היא הזוכה הרשומה בתיקים וכי נכסיה עוקלו בפועל אף שאינה נתבעת. בחקירה שנערכה במסגרת בירור הבקשות, התגלו פערים בין התמונה שהוצגה בבקשת העיקול ובין המידע שהיה בידי המצהיר.
הרשמת הסבירה כי לפי תקנות 95 ו-103 לתקנות סדר הדין האזרחי, בבחינת סעד זמני יש לבחון ראיות לכאורה לעילת התביעה, מאזן נוחות, חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין ושיקולי צדק ותום לב. אף שבשלב זה אין להכריע בתביעה העיקרית, טענות מרמה מחייבות תשתית ראייתית משמעותית. התובע מעולם לא רשם שעבוד או הערה על המגרש בגדרה מכוח פסק הדין משנת 2005. הרשמת גם התקשתה להסתמך על המצהיר, שהודה בחלקו במרמה הנטענת. היא הדגישה כי אינה קובעת ממצאי מהימנות סופיים או שוללת את סיכויי התביעה, אך הביעה ספק אם עדותו מספקת להוכחת הטענות כלפי אדלוויס.
אחד הכשלים המרכזיים היה היעדר תצהיר התובע. "לא מדובר בפגם טכני, אלא בפגם מהותי", קבעה הרשמת. המצהיר לא ידע להסביר מדוע התובע נמנע מלמסור תצהיר ואף לא ידע מתי נודע לתובע על העובדות שביסוד בקשתו. אמירות שלפיהן מידע הגיע לאחרונה לידי באי כוחו של התובע לא סיפקו מענה לשאלה מתי נודע הדבר לתובע עצמו. אם התובע היה יכול לחתום על ההתחייבות, כפי שטען בא כוחו, לכאורה יכול היה גם למסור תצהיר, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת להימנעות מכך.
גם טענת הדחיפות התערערה. הסכם ההמחאה הוא משנת 2019 ובקשות להחלפת הזוכה הוגשו לכל המאוחר ב-2024. בעדות המצהיר התגלו סתירות: בסעיף אחד של תצהירו תיאר מסירת מידע לתובע בסמוך לשנת 2020, ובמקום אחר טען כי העובדות התגלו לו ביוני 2026. בחקירה הודה כי ידע על בקשות לשינוי הזוכה כבר בשנת 2024. הרשמת קבעה כי השיהוי פוגע בטענה בדבר צורך דחוף בעיקול. לדבריה, "התובע נהג בחוסר תום לב והטעה את בית המשפט".
ההטעיה התבטאה בשני נושאים מרכזיים. ראשית, בעוד שבבקשה נטען כי טרם אושרה החלפת הזוכה, התברר כי החלטה כזאת כבר ניתנה ב-3 בנובמבר 2024 והמצהיר ידע עליה לפני הגשת הבקשה. שנית, בניגוד לטענה כי כספי הפיצויים מנתיבי ישראל עדיין מוחזקים בנאמנות, העד הודה שהם כבר חולקו, אף שיש לו טענות ביחס לחלוקה. הרשמת דחתה את הניסיון של התובע להיבנות מהעובדה שאדלוויס לא צירפה תצהיר לבקשת הביטול: אמנם אין באפשרותה לבסס באמצעותו טענות עובדתיות חדשות, אך טענותיה נלמדו מהמסמכים ומחקירת העד מטעם התובע. לפי ההחלטה, לו הוצגו מלכתחילה העובדות הנכונות, הבקשה הייתה נדחית מחמת שיהוי וחוסר תום לב.
הרשמת מצאה הצדקה נוספת לביטול גם במאזן הנוחות. העיקול נרשם בתיקי הוצאה לפועל שבהם בית מסחר הנדיב היא הזוכה, ולא אדלוויס. העובדה שאדלוויס אינה ניזוקה מהעיקול אינה מספיקה, משום שהותרתו תגרום נזק לחברה האחרת. בקשה לביטול העיקול שהוגשה בהוצאה לפועל נדחתה בשל היעדר סמכות של המותב שם להכריע בשאלה. הרשמת הדגישה: "העיקול גם לא התבקש על כספים של בית מסחר". היא קבעה כי גם אם יוכחו טענות בדבר קנוניה בין שתי החברות, אין בכך לבטל את אישיותה המשפטית הנפרדת של בית מסחר הנדיב, שאינה צד לתביעה ושעל נכסיה לא התבקש צו העיקול.
נדחתה גם בקשת התובע להפריד בין העיקול על זכויות בתיקי ההוצאה לפועל לבין העיקול על השעבוד במקרקעין בהרצליה. הרשמת הסבירה כי אותם קשיים בדבר שיהוי, תום לב וסיכויי התביעה חלים גם על חלק זה של הצו. היא דחתה את הטענה כי נדרש להמתין להכרעה בבקשה לאישור העיקול כדי לברר את השאלה הקניינית. המתנה כזאת תותיר את העיקול בתוקף למשך זמן לא ידוע על זכויות הרשומות לחברה שאינה נתבעת. בהתאם לכך ביטלה את הצו מיום 24 באוגוסט במלואו ופסקה הוצאות לכל אחת משתי מבקשות הביטול. אין בהחלטה הכרעה סופית בטענות המרמה או בחוב הנתבע בהליך העיקרי.
ת"א 3489-04-24

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.