שני צעירים הורשעו בשוד אלים של נהג בירושלים ובשימוש בכרטיסי התשלום שנלקחו ממנו. המדינה ביקשה לשלוח את שניהם למאסר, והכירה בכך שאחד מהם עבר הליך שיקום משמעותי, אולם טענה שחומרת השוד אינה מאפשרת לוותר לחלוטין על מאסר בפועל. השופט מרדכי כדורי מבית המשפט המחוזי בירושלים הגיע למסקנה אחרת. הוא הטיל על הנאשם הראשון 400 שעות שירות לתועלת הציבור וצו מבחן למשך שנתיים, ללא עונש מאסר נוסף, ואילו חברו נשלח לרצות 46.5 חודשי מאסר, כולל הפעלה חלקית במצטבר של מאסר מותנה. ההבדלים בתרומתם לשוד, בעברם ובמידת השינוי שעשו בחייהם עמדו במרכז ההחלטה.
השוד החל על רקע ניסיון לגבות חוב של 3,000 שקל. על פי כתב האישום המתוקן, הנאשם השני נענה לבקשה של מכר לסייע בגבייתו, הודיע לו שקבע פגישה וביקש בתמורה 500 שקל. ב-18 במרץ 2025 הגיעו שני הנאשמים ושותף נוסף לשכונת גילה בירושלים ברכבו של הנאשם הראשון. הראשון הזמין באמצעות אפליקציית נסיעות נהג לנסיעה לבית שמש, כשהמטרה הייתה לשדוד את מי שיגיע לאסוף אותם. הוא יצר קשר עם הנהג ושלח לו את מיקומם. לאחר שהשלושה עלו לרכב, הנאשם השני כיוון את הנהג לחצר בית כנסת בטענה שיפגשו שם אדם שיעביר להם כסף לתשלום עבור הנסיעה.
לאחר שהגיעו לחצר ירדו השלושה לזמן קצר מהרכב. כשחזרו, הנאשם השני התיישב לצד הנהג, ואילו השניים האחרים ישבו מאחור. הנאשם השני הכה את הנהג באגרופים בפניו ובחזהו, והשותף הנוסף אחז בגרונו וחנק אותו. הם דרשו כסף, איימו עליו ודרשו פרטים בנוגע לאדם אחר. הנהג בכה, אמר שאין בידיו כסף והתחנן שיחדלו. הנאשם השני נטל מהרכב כרטיסי אשראי וכרטיס תדלוק. הנהג ניצל את הרגע שבו חלף עובר אורח במקום ונמלט. בעקבות המעשים הוא סבל מכאבים, דימום ונפיחות בשפתיו.
בהמשך אסף המכר את חברי החבורה, והם השתמשו בכרטיסים שנגנבו: בוצעה רכישה של סיגריות ומים בסך 387 שקל, ורכישה של ביגוד ונעליים בסך 1,560 שקל. ניסיון נוסף של השותף והמכר לקנות אוכל לא צלח. שני הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעונש, והורשעו בשוד בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 402 ו-29 לחוק העונשין. הראשון הורשע גם בעבירה אחת של הונאה בכרטיס חיוב, והשני בשתי עבירות כאלה.
הנהג הגיש הצהרת נפגע עבירה ומסמך רפואי. לפי הצהרתו, הוא לא הצליח לעבוד במשך ארבעה חודשים, נאלץ להוציא מאות שקלים על החלפת מסמכים וכרטיסים וסבל מחרדות, קשיי תפקוד והפרעות שינה שבעקבותיהם נזקק לטיפול תרופתי. התביעה הדגישה את התכנון, האלימות, ההרכב הקבוצתי והפגיעה הפיזית והנפשית. היא טענה גם שנעשה שימוש בכלי תקיפה, אך השופט דחה את הטענה: אמנם בכתב האישום המתוקן של הראשון צוין שהשני הצטייד בסכין, אלא שהדבר לא יוחס לשני בכתב האישום שלו והמדינה אישרה שהאזכור נכלל בטעות. גזר דין בעקבות הודאה חייב להתבסס על עובדות כתב האישום שבהן הודה הנאשם, ולא על נסיבות נוספות שלא הובאו בו כדין.
המדינה ביקשה לקבוע לראשון מתחם של שלוש שנים וחצי עד חמש שנות מאסר ולגזור עליו שנתיים וחצי, ואילו לשני ביקשה מתחם של ארבע עד שש שנים ועונש של חמש שנים, לצד הפעלת מאסר מותנה במצטבר. שני הסנגורים ביקשו מתחם של 12 עד 30 חודשי מאסר. סנגור הראשון ביקש לאמץ המלצה שיקומית ולהימנע ממאסר נוסף, ואילו סנגור השני ביקש עונש בשליש התחתון של המתחם והפעלה חופפת של המאסר המותנה. הוא הציג גם הבדל בין ההרשעה במסגרת הודאה לבין הרשעת השותף הנוסף לאחר שמיעת ראיות.
השופט קבע כי גם כשהשוד אינו כולל שימוש בנשק, הפגיעה בגוף, בכבוד, בחירות ובקניין היא קשה. הוא הפנה למדיניות הענישה המחמירה ביחס לשוד נהגים שעובדים בגפם וכך חשופים לתוקפים. השוד במקרה הזה תוכנן מראש: ״החבורה פעלה לאחר תכנון מראש ולאחר שביצעה פעולות מקדמות, נקטה בעורמה על מנת לטמון למתלונן מלכודת״. הנזק שהיה עלול להיגרם בעקבות החניקה והמכות היה חמור אף יותר מן הנזק הפיזי שאירע. גם השימוש בכרטיסים הגנובים פגע באמון הציבור באמצעי התשלום ובקניין הנהג. עם זאת, נקבע כי חלקו של הנאשם השני גבוה יותר: הוא קיבל על עצמו לגבות את החוב, כיוון את הנהג למקום, הכה אותו ונטל את הכרטיסים. הראשון מילא תפקיד משמעותי בהבאת החבורה ובהזמנת הנסיעה, ונושא באחריות כמבצע בצוותא, אף שלא הכה בעצמו את הנהג.
לאחר בחינת הפסיקה קבע השופט לראשון מתחם של 34 עד 52 חודשי מאסר, ולשני מתחם של 40 עד 58 חודשים. הוא הבחין בין השניים לבין השותף הנוסף שכבר נידון ל-54 חודשי מאסר במתחם של ארבע עד שש שנים ואשר ערעורו טרם נדון. אותו שותף הורשע גם בעבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, החזקת סכין וגניבת כרטיס חיוב, שלא נכללו בהרשעות שני הנאשמים הנוכחיים לאחר תיקון האישום.
ואולם, המתחמים לא היו סוף ההכרעה. תסקיר שירות המבחן בעניינו של הראשון תיאר צעיר שהתמודד בעבר עם צריכת סמים ואלכוהול, קשיי תעסוקה, מעורבות באלימות וחוסר שיתוף פעולה עם ניסיונות טיפול. מאז מעצרו עבר שינוי: קיבל אחריות מלאה, השתלב בקבוצה טיפולית, בשירות לאומי ובעבודה, התרחק מסביבתו השולית וניהל קשר זוגי יציב. שירות המבחן העריך כי לא מדובר רק בהפחתת סיכון לעבריינות נוספת, אלא בשינוי זהותי עמוק, וכי מאסר עלול לקטוע את התהליך. גם המדינה הכירה בהישגיו, אך ביקשה שחריגה מן המתחם לא תגיע עד כדי ויתור על מאסר.
השופט העניק לשיקום משקל מכריע, לנוכח ההתקדמות שכבר הוכחה וכמעט ארבעת חודשי המעצר שעבר הראשון, לצד תקופה בפיקוח אלקטרוני. ״אין לכחד כי מעטים מספור הם המקרים שבהם עולה בידו של נאשם לערוך מהפך עמוק, יסודי ומרשים בהתנהלותו״, כתב. הוא קבע כי בנסיבות חריגות אלה, ״שיקום חריג מצדיק לבכר את שיקול השיקום באופן מובהק על שיקולי הענישה האחרים״.
בעניינו של השני הוגשה תמונה שונה. הוא היה בן פחות מ-19 בעת העבירות, אך כבר נרשמו לחובתו שתי הרשעות בשורה של עבירות רכוש, אלימות והפרת הוראה חוקית, שבעקבותיהן נידון בסך הכול ל-19 חודשי מאסר. בעת השוד עמד נגדו מאסר מותנה של חמישה חודשים. תסקיר המבחן הצביע על קושי בקבלת אחריות, קשרים עם גורמים שוליים, סירוב להשתלב בטיפול מתאים וסיכון גבוה לאלימות עתידית. ההגנה טענה כי מאז התסקיר החל לטפל בהתמכרותו במסגרת שהותו במעצר והנאשם אמר כי הפסיק לצרוך סמים והבין את חומרת מעשיו. השופט ראה בכך פתח לתקווה כי השיקום יימשך בכלא, אך לא בסיס לחריגה ממתחם העונש. הוא הביא בחשבון את ההודאה המוקדמת של שני הנאשמים ואת מעצרם.
השופט התייחס במפורש לפער שייווצר בין העונשים: ״עקרון השוויון אינו חזות הכל, ואין בו כדי להכריע תמיד את הכף״. שוויון בענישה מחייב להביא בחשבון את ההבדלים באשם, במעשים ובנסיבות האישיות. במקרה זה, נקבע, אין להחמיר עם הראשון בשל עברו ותסקירו של השני, ואין להקל במידה בלתי מוצדקת עם השני בשל הצלחת הראשון. בכל זאת, כדי לתת ביטוי לעקרון השוויון הפחית השופט מעט מעונשו המתאים של השני.
על הראשון הוטלו 400 שעות של״צ לפי תוכנית שתוגש עד 1 בדצמבר 2026, צו מבחן לשנתיים הכולל השתלבות בטיפול ובדיקות לפי דרישת שירות המבחן, עשרה חודשי מאסר מותנים בגין עבירות אלימות כלפי הגוף או רכוש מסוג פשע וארבעה חודשים מותנים בגין מרמה או הונאה, למשך שלוש שנים. אם יפר את צווי השיקום, בית המשפט יוכל להטיל עליו עונש נוסף. על השני נגזרו 44 חודשי מאסר, והופעל המאסר המותנה בן חמשת החודשים, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, כך שירצה בסך הכול 46.5 חודשים בניכוי ימי מעצרו בהתאם לרישומי שירות בתי הסוהר. גם עליו הוטלו אותם שני מאסרים מותנים למשך שלוש שנים משחרורו. כל אחד מהם חויב בפיצוי של 5,000 שקל לנהג. שירות בתי הסוהר התבקש לשלב את השני בטיפול מתאים ככל שהדבר אפשרי.
ת״פ 12879-04-25

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.