האופנוע לא נעצר במקום שבו פגע במכונית. הוא המשיך לנוע במסלול קשתי, חלף על פני שער הכניסה שאליו פנתה המכונית ולבסוף נפל על צדו השמאלי. דווקא הפרטים האלה, שתועדו בתמונות מזירת תאונה בחדרה, שכנעו את בית משפט השלום בעיר להעדיף את גרסת נהגת המכונית על פני גרסת רוכב האופנוע. חברת הביטוח ובעל הרכב תבעו 46,467 שקל; הרוכב טען כי המכונית עקפה אותו וחסמה את דרכו. הרשם הבכיר שמעון שי לפיד קבע כי עיקר האחריות מוטל על הרוכב, אך גם לנהגת אחריות בשיעור 25%. הרוכב חויב לשלם 33,517 שקל, נוסף על הוצאות.
התאונה אירעה ב-14 בספטמבר 2022 ברחוב דוד שמעוני בחדרה. לטענת הכשרה חברה לביטוח בע״מ ובעל המכונית המבוטחת אצלה, המכונית עמדה לבצע פנייה ימינה כאשר האופנוע הגיע מכיוון המדרכה מימינה, והתנגש בחלקה הקדמי הימני. חברת הביטוח שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בעקבות התאונה ודרשה מהמזיק להשיב לה את הכספים ששילמה, ואילו המבוטח ביקש לקבל את הפסדיו שלו.
בכתב ההגנה תיאר רוכב האופנוע השתלשלות אירועים אחרת לחלוטין. לשיטתו, המכונית עקפה אותו ומיד לאחר מכן פנתה ימינה בפתאומיות, בלי לאותת, כדי להיכנס למתחם משרדי משרד החקלאות. לטענתו, הפנייה חסמה את נתיב נסיעתו, והוא נאלץ לסטות ימינה ולעלות על המדרכה בניסיון להימנע מפגיעה. לגרסתו נוצר רק מגע קל בין כלי הרכב. נוסף על המחלוקת בשאלת האחריות, הוא טען כי נגרם לו נזק ראייתי משום שהמכונית תוקנה באופן חד צדדי, בטרם ניתן לו להגיש חוות דעת שמאית נגדית.
בשני דיוני הוכחות שנערכו ביולי ובאוקטובר 2026 התבררו שאלות האחריות והנזק בנפרד. בדיון הראשון העידו הנהגת והרוכב, ובדיון המשלים נחקר השמאי מטעם התובעים. הרשם בחן את העדויות לצד התמונות שהציגו הצדדים והגיע למסקנה שהנתונים הפיזיים בזירה אינם מתיישבים עם התיאור שנתן הרוכב. ״אני מעדיף את גרסת התובעת לדרך התרחשות התאונה״, כתב בפסק הדין.
אחד הנתונים שבהם התמקד הרשם היה מהירות הנסיעה. המכונית עמדה לפנות ימינה, פעולה המצריכה מטבעה להאט. לעומתה, האופנוע נעצר רק מעבר לשער הכניסה, ולא במקום המפגש בין שני כלי הרכב. מיקומו של האופנוע בסוף האירוע היה בעיני בית המשפט אחד הסימנים לכך שמהירותו לא התאימה לתנאי הדרך.
גם אילו התקבלה הנחת הרוכב שהמכונית עקפה אותו והחלה לפנות ברגע האחרון, היה צורך להסביר מדוע לא נעצר סמוך למקום הפגיעה. הרשם עמד על כך שסטייה חדה ימינה, הכוללת לפי גרסת הרוכב עצמו גם עלייה על מדרכה, הייתה אמורה להביא להאטה ניכרת עד כדי עצירה. בפועל המשיך האופנוע עוד מספר מטרים, תוך שינוי כיוון נוסף שמאלה. המשך התנועה הקשתית העיד לדעת הרשם על מהירות גבוהה. הוא הסיק כי אפילו בתרחיש שתיאר הרוכב, המכונית נסעה לפניו והוא הדביק את הפער ביניהם במקום לשמור על מרחק.
לעומת זאת, גרסת הנהגת שלפיה הופתעה מאופנוע שהגיח במהירות מהמדרכה קיבלה חיזוק גם ממיקום המכונית. בתמונות היא נראתה מעבר לשער הכניסה, דבר שהתיישב עם עדותה כי עוצמת ההתנגשות דחפה את רכבה קדימה. הרשם ייחס חשיבות גם לכך שרוכב האופנוע עצמו העיד שסטה ימינה ולאחר מכן שבר שמאלה. ״הנתבע ביקש לבצע עקיפה או קיצור דרך על המדרכה במהירות גבוהה״, נקבע בפסק הדין.
לצד כיוון הנסיעה, הצד שעליו נפל האופנוע שימש ראיה נוספת. על פי ניתוח הרשם, אילו המכונית הייתה חותכת את נתיב הנסיעה והרוכב היה נאלץ לסטות בחדות ימינה ולעלות על המדרכה, ניתן היה לצפות לנפילה מיידית על הצד הימני. התמונות הראו דווקא אופנוע המוטל על צדו השמאלי לאחר שעבר את שער הכניסה. נתון זה התאים לתרחיש שבו הרוכב נע במהירות מהמדרכה, הופתע מהמכונית הפונה, ניסה לחמוק ממנה בתמרון שמאלה והמשיך לנוע גם אחרי המגע בין כלי הרכב. הרשם קבע כי התובעים הוכיחו את התרחיש הזה במאזן ההסתברויות.
אולם ההכרעה לטובת גרסת הנהגת לא העניקה לבעל המכונית ולחברת הביטוח את מלוא הפיצוי המבוקש. הרשם הסתמך על הלכת חנחן של בית המשפט העליון, שלפיה זכות קדימה אינה מוחלטת וחלוקת האחריות נבחנת בנסיבות המקרה. גם נהגת הפונה ימינה צריכה לוודא כי הדרך פנויה ולנקוט אמצעי זהירות מפני כלי רכב, ובפרט אופנוע, שעלולים להגיח מהמדרכה. משום כך נקבע לה אשם תורם בשיעור 25%, המפחית את הפיצוי לתובעים. הרשם הבהיר כי מדובר באשם עצמי: ״אינו מקים עילת תביעה עצמאית לנתבע״.
גם טענת הרוכב בנוגע לתיקון המכונית נדחתה. הרשם הסביר כי אדם שרכבו ניזוק אינו נדרש ככלל להותיר אותו במצבו הפגוע, כל עוד הנזק מתועד בצורה מקצועית ומלאה לפני התיקון. ״תיקון הרכב כשלעצמו אינו מהווה בהכרח גרימת נזק ראייתי לצד שכנגד״, כתב. נטל הוכחת הנזק מוטל מלכתחילה על התובעים, שהציגו חוות דעת שמאי. לא הוכח שהרוכב ביקש לבדוק את המכונית לפני תיקונה. חקירת השמאי בדיון המשלים לא סתרה את הנזק, ולמרות שלא זומן לדיון הראשון, הרשם לא הטיל על התובעים את הוצאות הדיון הנוסף.
רכיב אחד בתביעה הכספית הוכח רק בחלקו. בעל המכונית דרש 2,667 שקל בגין אובדן הנחת היעדר תביעות. מכתב חברת הביטוח התייחס להפסד שנתי בסך 889 שקל ולאפשרות להפסדים במשך שלוש שנים, אולם לא הוצגו אסמכתאות להפסד בפועל בשנים הנוספות. על כן הוכרו רק 889 שקל מאותו רכיב, שמהם נגזר הפיצוי.
בסופו של דבר חויב רוכב האופנוע לשלם לתובעים באמצעות חברת הביטוח 33,517 שקל, וכן 436 שקל בגין חלק יחסי מהמחצית הראשונה של האגרה, את מחצית האגרה השנייה כפי שנרשמה בתיק, 400 שקל הוצאות עדות הנהגת, 1,180 שקל הוצאות עדות השמאי ו-7,000 שקל שכר טרחת עורך דין.
תאד״מ 77015-01-25

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.