מייסד ומנכ"ל חברת טכנולוגיה, שהציג למשקיעה זרה דוחות ומסמכים כוזבים על הכנסות של מיליוני דולרים, יידרש לשלם לה 17,300,000 שקל יחד ולחוד עם חברה בבעלותו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו על פסק הדין שחייב אותו אישית בגין התרמית כלפי Springtide Ventures, חברת השקעות המאוגדת בצ'כיה. המערער, שבשלב מתקדם של ההליך שינה את גרסתו וטען כי פעל בהנחיית נציג המשקיעה, לא הצליח לבסס את הגנתו. השופט יחיאל כשר קבע כי אפילו הייתה גרסתו מוכחת, היא הייתה עשויה לבסס את אחריותו מכוח השתתפות בהפרת חובת אמון. העליון הבהיר גם כי נפגע אינו נדרש ככלל לקבל פשרה המחייבת אותו לוותר על זכויות שלא זכו למענה בהצעה.
המערער ייסד את ביו-נקסוס בע"מ, כיהן כיו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל שלה ושלט בחברה באמצעות Dum Spiro LLC, חברה בבעלותו ובניהולו. בשנת 2016 חתמה KKCG Investments AG על הסכם השקעה לרכישת 20% ממניות ביו-נקסוס תמורת 3 מיליון דולר. ההסכם התבסס במפורש על המצגים וההתחייבויות של החברה ושל המייסד. הוא אישר אישית כי הנתונים בדוחות הכספיים ובתוכנית העסקית נכונים ומדויקים, והתחייב יחד עם החברה לשפות את המשקיעה על נזק עקב מצג שווא או הפרת התחייבויות. בדצמבר 2016 הומחו זכויותיה וחובותיה של הקרן לפי ההסכם לספרינגטייד, חברת ההשקעות שלה המאוגדת בצ'כיה.
במאי 2017, לאחר שהמייסד אישר כי המצגים נותרו בתוקפם וכי לא התרחש ולא צפוי אירוע שלילי מהותי בנוגע לחברה, מימשה ספרינגטייד אופציה להגדלת החזקתה ל-35% והשקיעה 2 מיליון דולר נוספים. בנובמבר אותה שנה חתמו הצדדים על עסקת החלפת מניות: ספרינגטייד העבירה לביו-נקסוס 89.31% ממניות Cleerio s.r.o הצ'כית תמורת 4.51% ממניות ביו-נקסוס ו-212,520 דולר. באפריל 2018 נרכשה יתרת מניות קליריו בתמורה ל-0.49% נוספים ממניות ביו-נקסוס. כך, בסופו של יום, קיבלה ספרינגטייד 5% ממניות החברה הישראלית ואת התשלום הכספי בתמורה למלוא מניות קליריו.
התמונה הפיננסית שהוצגה למשקיעה הייתה רחוקה מהמציאות שהתבררה בהליך. למשל, הדוחות הציגו הכנסות של 18,715,000 שקל בשנת 2015, והתוכנית העסקית הציגה תחזית הכנסות של כ-13.9 מיליון דולר לשנת 2016. בדיווחים בהמשך נטען כי בשנת 2016 נרשמו מכירות של 10,110,000 דולר. בפועל, על פי הנתונים שהוכחו באמצעות רואי החשבון, הכנסות החברה בשנת 2016 היו 21,000 דולר בלבד והיא הפסידה באותה שנה כ-1.9 מיליון דולר. בין 2013 ל-2017 עמד ההפסד המצטבר על כ-7.7 מיליון דולר. לא היה מדובר בסטייה רגילה מתחזית עסקית, אלא במצגי שווא שנגעו גם לנתונים בדבר הכנסות שכבר הופקו ולמסמכי בנק.
בסוף 2018 ובתחילת 2019 התעוררו אצל ספרינגטייד חשדות בנוגע למצב החברה. היא ביקשה למנות דירקטור נוסף ולקבל מידע כספי, ומשלא נענתה פנתה לבית המשפט. הושגו הסכמות ביניים בדבר הרכב הדירקטוריון והעברת מידע. ספרינגטייד שכרה רואה חשבון לבדיקת הנתונים ובאוגוסט 2019 קיבלה את ממצאיו. הדירקטורים מטעמה התפטרו, וההליך להסדרת זכויות הפיקוח נמחק לאחר שהסעד התייתר. גם תביעה נגדית של החברה שבבעלות המייסד, שטענה כי התפטרות הדירקטורים מסכלת גיוס כספים, נמחקה. לאחר מכן הגישה המשקיעה את תביעתה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
בפסק הדין מנובמבר 2025 קבע השופט י' שרביט כי הוכחו יסודות עוולת התרמית: המצגים היו מהותיים וכוזבים, המייסד ידע שאינם אמת, התכוון שהמשקיעה תסתמך עליהם, היא אכן קיבלה על בסיסם את החלטות ההשקעה ונגרם לה נזק כספי. הוא דחה את הניסיון של המייסד להסתתר מאחורי אישיותן המשפטית הנפרדת של החברות. מי שמקיים בעצמו את יסודות העוולה נושא באחריות אישית גם כשפעל כנושא משרה. בית המשפט קבע בנוסף, למעלה מן הצורך, כי אחרי ההשקעה קמה למייסד חובת אמון כלפי ספרינגטייד כבעלת מניות, לנוכח הקשר המיוחד וההתחייבויות האישיות שנטל, וכי זו הופרה.
הנזק שנקבע בגין ההשקעות הכספיות עמד על 17.3 מיליון שקל, ובגין אובדן מניות קליריו נקבע נזק נוסף של 16,079,460 שקל. אף שבמחוזי הועמד הנזק הכולל על 33.38 מיליון שקל, הסעד הוגבל ל-17.3 מיליון שקל, סכום התביעה שבגינו שולמה אגרה. המייסד ו-Dum Spiro חויבו ביחד ולחוד במלוא הסכום. התביעה נגד עובדת החברה נדחתה, וההליך נגד ביו-נקסוס עוכב למעשה בעקבות פירוקה. הדרישה לפיצוי עונשי נדחתה משום שלא נכללה בכתב התביעה, וממילא מלוא סכום התביעה נפסק.
גרסתו של המייסד התפתחה לאורך ההליך. לאחר שהכחיש כי הציג מצגים כוזבים, טען כי פעל בהנחיית נציג ספרינגטייד ו-KKCG כדי שהנציג יקבל בונוס וכי גם המשקיעה תזכה בתקציבים. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת הקנוניה מבחינה עובדתית, לאחר שמצא כי היא הועלתה באיחור והשתנתה. בערעור טען המייסד גם להסתרת תכתובות, להיעדר הסתמכות ולאשם תורם בשיעור 100%, משום שהמשקיעה לא המתינה להשלמת בדיקת הנאותות ולא שעתה להתרעות יועציה. עוד טען כי היא הפרה את חובתה להקטין את נזקה כשלא הסכימה להצעת פשרה שהוצעה ביולי 2019.
השופט כשר תיאר את פסק הדין המחוזי כ"פסק דין מקיף ומעמיק, החובק 86 עמודים". לאחר ששמע את הצדדים בדיון קדם הערעור ועיין בכתבי הטענות, קבע שאין בסיס להתערבות בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות. השופט תיאר את הגרסה ככזו שבמסגרתה המערער ניסה לחמוק מאחריותו "באמצעות גרסה מתפתחת ומשתנה". הוא הציע לדחות את הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לצד זאת הרחיב בשתי שאלות החורגות מהסכסוך המסוים.
השאלה הראשונה הייתה אחריותו של אדם המסייע לנושא משרה להפר את חובת האמון שלו. לפי סעיף 47 לחוק החברות, ידיעת נושא משרה מיוחסת ככלל לתאגיד, אבל לא כאשר הוא פועל לטובתו האישית ובניגוד לטובת החברה. לכן, אפילו הוכח כי נציג ספרינגטייד היה שותף להטעיה, אין בכך בהכרח כדי לייחס את ידיעתו למשקיעה. יתרה מכך, השופט כשר כתב כי גרסת המערער היא למעשה בבחינת "הפללה עצמית", שכן לפיה הוא סייע ביודעין לנציג בהפרת חובת האמון כלפי המשקיעה והקרן.
כשר עמד על שלושה מקורות חקיקתיים לאחריות צד שלישי: סעיף 14 לחוק הנאמנות, סעיף 9(ב) לחוק השליחות וסעיף 256(ג) לחוק החברות. הוא מנה ארבעה יסודות: קיומה והפרתה של חובת אמון, תרומתו של הצד השלישי להפרה, זיקה סיבתית בין התרומה להפרה והיסוד הנפשי הנדרש. קיימים הבדלים בין דברי החקיקה בשאלת הידיעה שנדרשת מן המסייע, וגם בדינים זרים נוהגים מבחנים שונים, מידיעה בפועל ועד מבחנים הכוללים עצימת עיניים. השופט נמנע מלהכריע במבחן האחיד, מאחר שגם לפי הגרסה שהציג המערער עצמו הוא ידע בפועל על ההפרה הנטענת וסייע לה באופן מכוון. בהיעדר חוות דעת על הדין הזר נעשה שימוש בחזקת שוויון הדינים.
השופט כשר הוסיף כי אין להגביל בהכרח את אחריות המסייע לפיצוי על נזקי החברה. בהשראת הדין האנגלי ומדינות המשפט המקובל, לשיטתו ניתן לתבוע גם השבה של הרווח שהפיק הצד השלישי עצמו מן ההפרה. בכך נמנע מצב שבו מעוול יפיק רווח מסיוע להפרת חובת אמון אף לאחר ששילם פיצוי לנפגע. השופט עופר גרוסקופף הצטרף לדחיית הערעור והבחין בין תביעת פיצויים, שביסודה אחריות נזיקית המצריכה ככלל אשם, לבין השבת התעשרות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שאינה דורשת במקרה הרגיל הוכחת אשם, בכפוף להגנות הקבועות בדין. גם הוא הדגיש כי השאלה המורכבת בדבר יסוד האשם אינה מצריכה הכרעה כוללת במקרה זה.
השאלה השנייה נגעה להצעת המייסד לרכוש את מניות ספרינגטייד בתמורה ל-5 מיליון דולר. לדבריו, סכום זה שיקף את מלוא ההשקעה הכספית ולכן אי קבלתו הפר את נטל הקטנת הנזק. אלא שההצעה חייבה ויתור גם על הדרישה לפיצוי בגין עסקת החלפת מניות קליריו. השופט כשר הסביר כי הצעה כזו ככלל אינה בגדר אמצעי סביר להקטנת נזק. כדבריו, "ככלל, הצעת פשרה מטעם המפר או המעוול, המותנית בוויתור, מלא או חלקי, של הנפגע על תביעותיו או זכויותיו, אינה נכללת בגדר האמצעים הסבירים שעל הנפגע לנקוט לשם הקטנת נזקו". הוא הציב שלושה תנאים מצטברים לחריג: סירוב צפוי להסב נזק תוצאתי חמור וממשי, אין דרך מעשית אחרת להקטין אותו, וההצעה כנה, רצינית והוגנת. הצעה הוגנת יכולה לדרוש ויתור על תביעה בגין נזק שהיא מרפאת בפועל, אך לא ויתור על זכויות אחרות שלא קיבלו מענה. אחרת הוויתור הוא תמורה חדשה שהנפגע נדרש לשלם, ולא חלק מהקטנת הנזק.
הקושי במקרה הנוכחי היה נוסף: בזמן שהוצעה הפשרה החקירה הכספית עדיין התנהלה, ונודע לספרינגטייד שהמייסד מצא משקיע חלופי. הסכמתה הייתה עלולה להעביר את הנזק למשקיע תמים ואף לחשוף אותה לטענה שהשתתפה בתרמית. כשר הבהיר כי "הצעת פשרה שמשמעה פגיעה בצד שלישי אינה מטילה על הנפגע כל חובה להיענות לה". לפי השופט, ההפך הוא הנכון: על הנפגע להימנע מכך. גם מבחינה זו לא קמה למערער טענה בדבר אי הקטנת הנזק.
השופטת יעל וילנר הסכימה לפסק דינו של כשר. הערעור נדחה, צו עיכוב הביצוע בוטל וחיובו של המערער בתשלום 17,300,000 שקל לספרינגטייד נותר על כנו, בתוספת הצמדה וריבית כחוק. צו עיכוב יציאתו מהארץ הושאר בתוקף למשך 21 ימים ממועד חתימת פסק הדין, כדי שהמשקיעה תוכל לפנות לערכאה המוסמכת בנושא. המערער חויב גם בהוצאות המשקיעה בסך 35,000 שקל.
ע"א 73803-01-26

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.