חברת שיפוצים דרשה מבעלי בית בהרצליה פיתוח יותר מחצי מיליון שקל על עבודות שלטענתה ביצעה ולא שולמו. בעלי הנכס השיבו בתביעה שכנגד של יותר מ־1.2 מיליון שקל, בטענה לליקויי בנייה, איחורים ואובדן הכנסות מהשכרה. בתום בדיקת החשבונות, טבלאות הביצוע וחוות דעת המומחים, קיבל בית המשפט את שתי התביעות בחלקן: 175,817 שקל נפסקו לחברת גלאון טוטאל לוק פרויקטים ו־175,294 שקל לבעלי הנכס. השופט קבע שהסכומים מתקזזים זה בזה, ושהפער הזניח אינו מצדיק חיוב אופרטיבי של מי מהצדדים. תוצאה חריגה זו נבעה מהכרה בחלק מעבודות הקבלן, לצד הטלת אחריות עליו לחלק מליקויי השיפוץ, ודחיית תביעת בעלי הבית לאובדן דמי שכירות.
המחלוקת התפתחה סביב נכס ברחוב וינגייט בהרצליה פיתוח. בחודש פברואר 2023 התקשרו הצדדים לביצוע עבודות טיח וחוץ, ובמרץ אותה שנה חתמו על הסכם מקיף לשיפוץ הפנים והחוץ. המחיר החוזי הבסיסי היה 484,000 שקל בתוספת מע״מ, ובפירוט ההסכם הופיע סכום של 484,120 שקל לפני מס. העבודות היו אמורות להסתיים בתוך 50 ימי עבודה. שוטה כץ, בעל מחצית מן הזכויות בנכס, ניהל את הקשר באמצעות בנו משה כץ. בהמשך נוספו עבודות ושינויים, ובין הצדדים נוצרו חילוקי דעות על המחיר, ההתקדמות והאיכות.
גלאון טענה כי ביצעה את רוב העבודות באיכות גבוהה, אך בעלי הבית הרחיבו את הפרויקט בדרישות חדשות: החלפת בורות ביוב, תוספת בנייה, עבודות שפכטל ובניית חצר אנגלית, בין היתר. לשיטתה, השינויים הגדילו הן את עלות העבודה והן את משך הביצוע. היא טענה שבעלי הנכס הפחיתו באופן חד־צדדי סכומים מן החשבונות, סירבו לערוך התחשבנות מלאה ופגעו בתזרים שלה. לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, כשהעובדים התקשו להגיע לאתר, הודיעה החברה על הקושי והציעה פתרונות, אך ב־22 באוקטובר הורו בעלי הבית להפסיק את עבודתה. החברה ביקשה תשלום יתרה של 527,570 שקל והוצאות משפט.
בעלי הבית הציגו תמונה הפוכה. לטענתם, החברה איחרה מאוד, ביצעה עבודה לא מקצועית, לא עמדה בחובות חוזיות ודרשה כספים על עבודות שלא הושלמו או שתומחרו פעמיים. הם טענו ששילמו לה מראש 649,250 שקל, יותר מתמורת ההסכם המקורי, ולא הסכימו לכך שכל שינוי יוצג בדיעבד כעבודה חריגה. בתביעה שכנגד דרשו 1,226,645 שקל: 755,881 שקל לתיקון ליקויים, 450,000 שקל בגין שישה חודשי דמי שכירות שלטענתם הפסידו, נוסף להוצאות מומחים ולהוצאות מימון. החברה הכחישה את אחריותה לליקויים וטענה כי סילוקה מן האתר מנע ממנה להשלים עבודות ולתקן פגמים.
כדי לברר את המחלוקת, בחן בית המשפט טבלאות ביצוע ותשלום שנערכו במהלך הפרויקט, תכתובות והודעות קוליות, עדויות וחוות דעת הנדסיות. מטעם בית המשפט מונה מומחה הנדסי, שאיתר ליקויים או עבודות חסרות בעלות מצטברת של 230,914 שקל. במקביל נבחנו חוות דעת שהגישו הצדדים. ההכרעה חייבה להפריד בין שלוש שאלות: אילו עבודות ביצעה החברה, מה הוסכם לשלם בעד עבודות נוספות, ואילו ליקויים יש לייחס דווקא לעבודות שהחברה הייתה אחראית להן.
נקודת המוצא של בית המשפט הייתה הכלל שלפיו מי שתובע תשלום חייב להוכיח את זכאותו. הצדדים הסכימו בחוזה על מנגנון לאישור עבודות נוספות בכתב, אך בפועל לא הקפידו עליו. עובדה זו לא פטרה את הקבלן מהוכחת כל דרישה. עם זאת, בנוגע לעבודות שנכללו בחוזה הבסיסי העדיף בית המשפט את טבלת החברה על פני טבלת בעלי הבית, וכתב כי ״מצאתי להעדיף את טבלת התובעת על פני טבלת הנתבעים״, לאחר שמצא שחלק מההערות והעדכונים מזמן אמת נעדרו מן הטבלה המאוחרת שהציגו בעלי הנכס.
גם אי־העדתו של מנהל הפרויקט לשעבר קיבלה משקל. הוא ניהל את העבודות מטעם החברה ובהמשך עבד ישירות עבור בעלי הנכס, ולכן יכול היה לשפוך אור על היקף העבודות בזמן סילוק החברה ועל מה שנותר לבצע. בית המשפט קבע שהימנעות בעלי הנכס מזימונו לעדות נזקפת לחובתם. מנגד, לא קיבל את כל הסכומים שחברת השיפוצים רשמה: מן החשבון בגין העבודות המקוריות הופחתו עבודות שלא בוצעו. סכומי הביניים בפסק הדין מלמדים על בחינה מפורטת של עבודות חוזיות, עבודות חשמל ותוספות, ולא על אימוץ גורף של גרסת אחד הצדדים.
ביחס לתוספות, החברה דרשה מאות אלפי שקלים, אך לא הביאה ראיות מספיקות להסכמות על העלויות ולביצוע כל הפריטים. בית המשפט הבחין בין העובדה שבעלי הבית הזמינו עבודות נוספות ובין הוכחת מחיריהן. אפילו הכרה בעצם קיומה של עבודה אינה מעבירה בהכרח למזמין את נטל הראיה ביחס לסכום הנתבע. לכן אושרו בגין תוספות רק 33,181 שקל כולל מע״מ. לעומת זאת, עבודות החשמל נתמכו בטבלה שלא נרשמה בה התנגדות דומה, ובגינן הוכרו 151,047 שקל. לאחר חישוב העבודות והפחתת 649,250 השקלים שכבר שולמו, נותר חוב של 175,817 שקל לטובת החברה.
בתביעה שכנגד, חוות דעת מומחה בית המשפט שימשה עוגן מקצועי להכרעה. בית המשפט קבע כי ממצאי המומחה ״מקצועיות, הוגנות ומהימנות״, ואימץ אותם באשר לעצם קיומם של פגמים ולעלות תיקונם, אך הדגיש שהשאלה מי אחראי לפגם היא שאלה משפטית נפרדת. חלק מן העבודות כבר תוקנו בידי קבלנים אחרים לפני ביקור המומחה. בית המשפט לא פסל בשל כך את כל חוות הדעת: אפשר להסתמך גם על צילומים, מסמכים ותיעוד קודם, אך יש לבדוק אם הוכח שהליקוי נוצר בעבודת החברה. במיוחד נשללו רכיבים שלא הוכח כי נכללו בהתחייבותה החוזית, כמו התאמות מסוימות לטיח הפנים, וכן הוגבלו הוצאות הפיקוח.
לפיכך, במקום מלוא עלות הליקויים שנמצאה בחוות הדעת או מלוא התביעה שהגישו בעלי הנכס, נקבעה אחריות החברה לליקויים בסכום של 155,430 שקל כולל מע״מ. נוסף על כך חויבה החברה בחלק מהוצאות המומחים: 3,764 שקל עבור מומחה בעלי הבית ו־16,100 שקל בגין חלקם בעלות מומחה בית המשפט. הסכום הכולל שנפסק לטובת בעלי הנכס עמד אפוא על 175,294 שקל. בית המשפט לא קיבל את הניסיון לייחס לחברה אוטומטית כל חוסר או עבודה שבוצעה אחר כך בידי בעל מקצוע אחר.
הסכום הגדול ביותר בתביעה שכנגד שלא התקבל היה 450,000 שקל בגין אובדן דמי שכירות. בית המשפט קבע כי מועד 50 ימי העבודה נקבע ביחס להיקף העבודה המקורי, בעוד שההסכם עצמו הכיר בכך שתוספות יכולות להאריך את לוח הזמנים. בעלי הנכס לא הציגו לוח זמנים מעודכן; אחד מהם אף הודה בעדותו, בעניין אי־הסדרת הפיצוי המוסכם, כי ״לא השלמנו, טעות. ידידי, אני מודה טעות חמורה מאוד״. בעלי הנכס גם לא הציגו ראיה מקצועית לפרק הזמן שהיה סביר להשלמת התוספות. הסכם שכירות ישן שעליו הסתמכו לא הוכיח מה ניתן היה לקבל בתקופה שבמחלוקת. גם השינויים בשוק לאחר אוקטובר 2023 הקשו על ייחוס ההפסד הנטען לקבלן. דרישה נפרדת להוצאות מימון נזנחה בסיכומים ולא הוכחה.
בית המשפט אף סירב להסתמך על ראיות חדשות שצירפה החברה לסיכומיה ללא בקשת רשות מתאימה. בכך נשמרו גבולות ההליך הראייתי למרות המחלוקת העובדתית הנרחבת. בסופו של דבר, לשני הצדדים היו טענות שהוכחו וטענות שנדחו. לאחר קיזוז שני החיובים, הבהיר בית המשפט כי ״הפער הזניח (כ-500 ₪), אינו מצדיק מתן סעד שיפוטי אופרטיבי בפסק הדין״, והורה לסגור את התיק ללא חיוב כספי אופרטיבי. הסכסוך, שהחל בדרישות של מאות אלפי שקלים ומעל מיליון שקל, הסתיים אפוא בקביעה ששני הצדדים זכאים לסכומים כמעט זהים.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.