צעיר שנפגע ברגלו בעת עבודה במשחטת עופות בבאר טוביה לא הצליח להוכיח כי מלגזה הייתה מעורבת בתאונה, ותביעתו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נדחתה. בית המשפט קבע שהוא אכן נפצע במפעל לאחר שכלוב מתכת נפל על רגלו, אך גרסתו שהכלוב הורם והוסע במלגזה נותרה ללא ראיות תומכות. חרף נכות רפואית צמיתה שנקבעה לו בביטוח הלאומי, תביעתו נגד קרנית וחברת הכשרה נדחתה והוא חויב בהוצאות. ההכרעה ממחישה את ההבדל בין הוכחת פציעה בעבודה לבין הוכחת התנאים המיוחדים להחלת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
התאונה אירעה לפי הנטען ב־2 במאי 2016, כאשר התובע היה בן 17 והגיע לעבוד במשחטה באמצעות בן דודו. בעקבות פגיעת כלוב ברזל ברגלו הימנית הוא סבל משבר בשוק, פונה לבית החולים קפלן, נותח ואושפז. בהמשך קבע לו המוסד לביטוח לאומי נכות רפואית צמיתה משוקללת של 19%, הכוללת פגיעה ברגל וצלקות ניתוחיות. בית המשפט לא חלק על עצם הפגיעה, אך הבהיר כי נתון רפואי אינו מוכיח מנגנון תאונה שביסוד עילת התביעה שנבחרה.
ההליך התנהל נגד גורמים אחדים: החברות שהחזיקו והפעילו את המשחטה, חברה שסיפקה שירותי ניהול למפעל, מבטחת חבות המעסיקים הראל, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים קרנית, וחברת הכשרה שביטחה בביטוח חובה מלגזה של המפעל. התובע הציג תחילה שתי חלופות משפטיות: תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אם המלגזה גרמה לתאונה, ותביעה מכוח פקודת הנזיקין נגד האחראים לבטיחות המפעל. בית המשפט קבע בשלב מוקדם שגרסתו העובדתית מתארת, אם תוכח, תאונת דרכים במובנו של החוק, ולכן אין לנהל על אותה תשתית במקביל את שתי העילות הסותרות.
בהחלטה ממאי 2024 נמחקו אפוא העילות הנזיקיות, והתביעה נגד המפעל, חברת הניהול והראל סולקה באותו שלב. המשך הדיון הוגבל לשאלה אם התובע הוכיח את התאונה במעורבות כלי רכב מנועי, כלפי הכשרה וקרנית. המבטחת ציינה כי קיימת תעודת ביטוח חובה למלגזה הרלוונטית לגרסת התובע, אך התנתה הכרה בחבות בהוכחת נסיבות התאונה ובהתקיימות התנאים הנוגעים לרישיון הנהיגה של מפעיל המלגזה. קרנית חלקה על המעורבות הנטענת וטענה כי אם אכן מדובר בתאונה המבוטחת כדין, האחריות אינה מוטלת עליה.
למרות פציעתו הברורה של התובע, מסכת הראיות הציגה קושי יסודי. בדיווח הטלפוני למד"א נאמר כי "הבחור נפל עליו איזה כלוב או משהו...כלוב של ברזל". גם אנשי מד"א תיעדו נפילת כלוב עופות על הרגל, וסיכום בית החולים קפלן דיבר על פגיעה מברזל במהלך העבודה. אף אחד מהתיאורים הסמוכים לאירוע לא הזכיר מלגזה. בבית החולים סורוקה הופיע תיאור שונה, שלפיו התובע נפל לתעלת מים במפעל. גם במסמכים שהגיש מאוחר יותר לביטוח הלאומי תוארה נפילת כלוב בלי אזכור של כלי הרכב.
התובע הסביר את פערי הנוסח בקושי להתבטא בעברית, וטען שבן דודו היה מי שמסר לצוותים הרפואיים חלק מהפרטים. אלא שהראיות הראו כי לפחות בשלב שבו נרשם תיאור הנפילה לתעלה, בן הדוד לא היה מלווהו. במהלך החקירה נשאל התובע כיצד נפל הכלוב והשיב: "כלוב נפל עליי, אבל מאיפה הוא נפל? איך הוא נפל?". השאלה נותרה בעיני בית המשפט חסרת תשובה מוכחת. לא די בהוכחת עצם הנפילה כדי לקבוע שהכלוב היה מורם על זרועות מלגזה או נפל ממנה בעת נסיעה.
התובע ביקש להסתמך על מסמכים שבהם המפעל הכיר בקיומה של תאונת עבודה ועל כך שהמלגזות היו בבעלות המפעל ומבוטחות בהכשרה. אך בית המשפט הבחין בין שלוש עובדות שונות: אירעה פציעה במפעל; היו במפעל מלגזות מבוטחות; ומלגזה מסוימת גרמה לפגיעה. מן השתיים הראשונות אין להסיק אוטומטית את השלישית. מנהלת משאבי האנוש אף אמרה בעדותה: "לא ידענו בכלל שהייתה תאונה במפעל עם מלגזה". מנהל חברת הניהול, שהודה כי נשלח בעבר דיווח לחברת ביטוח, הבהיר שאין בידיו ידיעה אישית על מהלך התאונה.
הקושי הוחרף בגלל חלוף הזמן. התביעה הוגשה ביוני 2023, כשבע שנים לאחר הפציעה, והראיות נשמעו כמעט עשר שנים לאחר האירוע. נמסר כי שריפה שפרצה במפעל במהלך השנים כילתה תיעוד ישן; מנהל החברה סיפר שאילו התבקש לבדוק את התיק בתוך שנים מעטות מן התאונה היה אפשר לאתר מסמכים, אך לא בעת בירור ההליך. בית המשפט ציין שהשיהוי לא הביא להתיישנות, משום שהתובע היה קטין ביום הפגיעה, אולם יצר קושי ראייתי ממשי שאין להטיל את כולו על בעלי הדין האחרים.
עד מרכזי שלא נשמע היה בן הדוד, שהביא את התובע לעבודה, שימש לדבריו כמעסיקו הישיר וליווה אותו באמבולנס. התובע לא הגיש תצהיר מטעמו ולא זימן אותו כנדרש בזמן. בקשה מאוחרת להזמינו נדחתה בשל האיחור והיעדר פרטים הדרושים להוצאת הזימון, וגם אפשרות לזמן אותו באופן עצמאי לא מומשה. התובע אף לא בירר את זהות מי שהתקשר למד"א, למרות קיומו של מספר טלפון בדיווח, ולא הביא את דוחות החקירה של הביטוח הלאומי שיכלו לסייע בבירור נסיבות הפציעה.
בדומה לכך, לא הובהרה זהות נהג המלגזה שהוזכר בגרסת התובע, ולא נמסר תיאור קונקרטי של המלגזה בתצהיר הראשי. אחיו של התובע, שהעיד, לא נכח בתאונה ולא הצליח להשלים את החסר. בית המשפט דחה את האפשרות למלא בעצמו את החללים על בסיס השערות, והפנה להלכה שלפיה כאשר "הנסתר שבה עולה על הגלוי", יש להכריע לפי נטלי ההוכחה ולא לייצר גרסה עובדתית חלופית. הוא קבע כי הימנעות מהבאת עדים ומסמכים שהיו בהישג ידו של התובע פועלת לחובתו. כפי שכתב בהמשך, "מעורבותה של מלגזה באירוע, לא מוזכרת כלל במסד הראייתי המחורר והחסר שהונח לפניי".
לפיכך הוכרה הפציעה כתאונת עבודה שבה היה מעורב ככל הנראה כלוב מתכת, אך לא כתאונה שהוכח כי נגרמה במעורבות מלגזה. בית המשפט קבע כי "התובע לא הרים את נטל השכנוע להוכיח כי התאונה בה נפגע בחצרי המפעל, אכן ארעה במעורבות מלגזה או כלי רכב כלשהו". התביעה נגד קרנית והכשרה נדחתה, וכך גם ההודעה לצדדים השלישיים שהגישה קרנית נגד החברות המחזיקות במפעל. התובע חויב לשאת בהוצאות של 7,000 שקל לכל אחת משתי הנתבעות שנותרו בהליך, וקרנית חויבה ב־5,000 שקל הוצאות כלפי הצדדים השלישיים. ההכרעה לא קבעה שהתובע לא נפצע; היא קבעה שהראיות שהגיש אינן מוכיחות את המסלול המשפטי שעליו נשענה תביעתו.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.