תלושי השכר שהוציא משרד עורכי דין לנותן שירותי מסירה ואכיפה לא הספיקו כדי להוכיח שהיה עובד שכיר. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה תביעה בסכום כולל של יותר מתשעה מיליון שקל נגד עורך דין שהפעיל משרד לגביית חובות, וקבע כי התובע נתן שירותים כגורם חיצוני שבחר את שעות עבודתו וקיבל תשלום לפי פעולה. אף שהתלושים הונפקו במשך שנים והקשר בין הצדדים היה ממושך, בית הדין לא מצא יחסי עובד ומעסיק, דחה את התביעה מחוסר סמכות וחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות של 25,000 שקל.
התובע טען כי עבד במשרד עורך הדין בפועל מתחילת 2004 עד ספטמבר 2018, וביצע מסירות של כתבי בית דין, איתור חייבים ופעולות גבייה והוצאה לפועל, בעיקר במזרח ירושלים. לדבריו, עבד שישה ימים בשבוע, משעות הבוקר ועד הערב ולעיתים עד השעות המאוחרות, והיה זכאי בממוצע ל־45,625 שקל בחודש. לטענתו סוכם על תגמול של 250 שקל למסירה ו־500 שקל לתפיסת רכב, אך בפועל קיבל מדי שבוע רק 2,000 שקל, בעוד יתרת הסכומים הייתה אמורה להיות משולמת לאחר גביית הכספים בתיקים הרלוונטיים.
הדרישה העיקרית הייתה לתשלום הפרשי שכר של 7,947,942 שקל. לצדה ביקש התובע פדיון חופשה בסך 457,520 שקל, השלמת פיצויי פיטורים בסך 424,849 שקל, פיצוי בגין אי־הפרשות פנסיוניות בסך 256,202 שקל, פיצוי בשל פיטורים ללא שימוע, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופיצויים הקשורים לתלושי השכר ולתנאי העבודה. הוא הציג תביעה בסכום כולל של 9,363,318 שקל בצירוף פיצוי הלנת שכר. עורך הדין הנתבע הכחיש שהתקיימו יחסי עבודה, טען שהתובע פעל כספק שירותים עצמאי שהיו לו לקוחות נוספים, והעלה לחלופין טענות נגד סכומי התביעה ונגד רכיבים שהתיישנו.
ההליך הוגש באישור הגורמים שניהלו את הליכי חדלות הפירעון של התובע, משום שהמחלוקת כללה גם סכסוך כספי ישן בינו לבין עורך הדין. התובע סיפר כי בשנת 2011 שילם הנתבע 400,000 שקל לזוג שרכש בעבר דירה ממנו ומגרושתו, סכום שלטענת התובע היה למעשה חלק מהתחשבנות בגין שכר שלא שולם לו. הנתבע הציג גרסה הפוכה: הוא הלווה לתובע את הסכום כדי למנוע את פינויו מן הדירה, וקיבל בתמורה המחאת זכויות מן הזוג שביקש לגבות את החוב בהליכי הוצאה לפועל.
בית הדין העדיף את גרסת עורך הדין בעניין זה. הוא ציין כי התובע שינה במהלך ההליך את הסברו לכספים: תחילה תיאר את הסכום כחלק מסילוק חוב שכר, ובהמשך הודה שהייתה הלוואה אך טען שהחזיר אותה באמצעות קיזוזים מתשלומים שוטפים. גם עדות המנהל המיוחד שמונה בעניינו הציבה קשיים בפני התובע. לפי תיעוד החקירה בהליכי חדלות הפירעון, הוא מסר אז ששכרו החודשי עמד על 6,000 שקל, בעוד שבהליך הנוכחי תיאר הכנסה חודשית גבוהה בהרבה. השופט דניאל גולדברג קבע שהסתירות פוגעות במהימנות גרסת התובע, ושהסכום ששילם עורך הדין לזוג היה הלוואה ולא תשלום הפרשי שכר.
מחלוקת נוספת עסקה במועד תחילת הקשר. התובע טען שהגיע למשרד כבר ב־2004, ואילו הנתבע טען שהחל לבצע מסירות רק ב־2007. בעדותו אישר התובע שפגש עורך דין מן המשרד בקניון, וזה הציע לו לבדוק אפשרות לבצע מסירות במזרח ירושלים. בית הדין העדיף את התיאור הזה, שנתמך בעדויות עורך הדין ופקידת המשרד, וקבע שפעילות המסירה החלה ב־2007 ובהיקף מצומצם. הקביעה הזאת החלישה את הטענה לתקופת עבודה שכירה של כמעט 15 שנה.
אחד המסמכים המרכזיים היה הסכם שנחתם ב־6 בספטמבר 2018, שבועיים לפני שהקשר בין הצדדים הסתיים ביוזמת עורך הדין. בהסכם, שעליו חתם התובע כשעורך דינו אישר שהסביר לו את משמעותו, נאמר שההתחשבנות הקודמת הסתיימה ושהתובע ימשיך לבצע עבודות "בקבלנות". נקבע תשלום לפי כל צו או מסירה, חובת דיווח על ביצוע פעולות, נשיאה בהוצאות דלק ואוכל ואפשרות שלא לבצע משימות אם אינן מתאימות לו. ההסכם גם קבע שהמשרד אינו חייב להעביר לתובע עבודות, ושהתובע אינו חייב לקבל אותן.
ההסכם התייחס במפורש לתלושי השכר. הוא קבע שככל שהתובע לא יוכל להוציא חשבוניות בשל הליך פשיטת הרגל, התשלום ייעשה באמצעות תלוש שכר, אך הוסיף שגם הוצאת תלוש אינה הופכת את נותן השירות לעובד של עורך הדין. בית הדין הדגיש כי ההגדרה החוזית לבדה אינה מכריעה אם התקיימו יחסי עובד ומעסיק, שכן המעמד נקבע לפי המציאות. אולם הוא ראה בהסכם הודאה של התובע בעובדות הנוגעות למתכונת השירות, בייחוד משום שנחתם כשהיה מיוצג.
במבחן המציאות, הראיות תמכו במעמד עצמאי. בית הדין הזכיר כי "אין חולק על כך שתמורת פעולות התובע עבור המשרד שולמה לו לפי תעריף שנקבע להשלמה מוצלחת של כל פעולה". לפי העדויות שהתקבלו, "לא היו לתובע שעות עבודה קבועות", כפי שנקבע בפסק הדין, הוא לא נדרש להתייצב במשרד ביום או בשעה מסוימים ולעיתים השיב שלא יגיע. הוא ביצע מסירות גם עבור עורכי דין אחרים, בחר את סדר פעולותיו והעדיף לרכז מסירות לפי אזורים כדי לצמצם הוצאות דלק. יתרה מזו, היה מוסכם שהתמורה שולמה לפי השלמת פעולה, ולא לפי עצם השהייה במשרד. בית הדין תיאר את אופי הקשר כך: "במועדים שבהם הוא בחר, הוא הגיע לאסוף" את צווי האכיפה וכתבי בית הדין, בלי מחויבות למסגרת שעות עבודה.
בתוך כך הובאה גם עדות עורך דין מטעם התובע, שאמר כי ידע שהתובע "עובד אצל" הנתבע, אך הודה שאינו מכיר את פרטי ההתקשרות. השופט לא ראה בכך בסיס להוכחת השתלבות כעובד. גם העלייה בהיקף הפעילות עם השנים, כאשר התובע החל להשתתף בפעולות עיקול מורכבות יותר, לא שינתה את המסקנה. בית הדין קבע כי התובע "בשום שלב לא השתלב התובע בעסקו של הנתבע שלא כגורם חיצוני". העדות על חופש הפעולה, על לקוחות נוספים ועל העלויות שבהן נשא התובע הייתה חשובה יותר מהשם שניתן לתשלומים.
ביחס לתלושים עצמם העיד עורך הדין כי החל להוציא אותם לבקשת התובע וכי בדיעבד שגה בכך שנענה לבקשה. בית הדין קיבל את ההסבר, אך לא קבע שכל תלוש שכר הוא חסר משמעות בכל מקרה. המסקנה הייתה ממוקדת בנסיבות המקרה: תלושים שהונפקו החל מאוקטובר 2012 לא הוכיחו יחסי עבודה כאשר יתר הראיות הצביעו על ספק חיצוני. גם התשלום השבועי וההתחשבנויות התקופתיות לא שינו את אופיו של הקשר, נוכח ההסכמה על תגמול בעבור פעולות שהושלמו.
הנתבע העלה טענת התיישנות לגבי כל עילה שנולדה לפני ינואר 2016, ובדיון מוקדם הסכים בא כוח התובע להגביל את תביעתו לתקופה המאוחרת יותר. בסיכומים ביקש התובע לחזור מכך. בית הדין תיעד את המחלוקת, אולם בסופו של דבר לא נדרש להכריע בהתיישנות, בחישובי שעות העבודה, בזכויות הסוציאליות או בחוקיות סיום הקשר. לאחר שקבע שלא נוצרו יחסי עובד ומעסיק, נקבע שלא הייתה סמכות עניינית לדון בתביעה כהליך עבודה. התוצאה הייתה דחייתה כולה, בצירוף הוצאות של 25,000 שקל לעורך הדין הנתבע.
סע"ש 19921-01-23

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.