אישה שהודתה כי מכרה וסיפקה סמים ללקוחות, בין השאר בזמן שעסקה במתן שירותי מין בבאר שבע, נשלחה ל־24 חודשי מאסר בפועל. בית משפט השלום בבאר שבע קבע כי מצוקה נפשית וכלכלית, היעדר עבר פלילי וניסיונות טיפול ראשוניים אינם מצדיקים להמיר את המאסר בעבודות שירות, כפי שהמליץ שירות המבחן. השופט יריב בן דוד בחן את הטענה שהסמים נועדו להתמודד עם הכאב והקושי הכרוכים בעיסוק, אך הדגיש שהאישה החזיקה מלאי סמים מגוון, משקל ושקיות חלוקה וביצעה עסקאות במשך חודשים. לצד המאסר הוטלו עליה קנס של 10,000 שקל ועונשים מותנים.
כתב האישום המתוקן, שבו הודתה הנאשמת, ייחס לה חמש עבירות סחר בסם מסוכן מסוג MMC, שתי עבירות של הספקת אותו סם ללא תמורה, עסקה אחרת הנוגעת לקוקאין והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. MMC, המכונה גם "דוקטור" או "סם הפיצוציות", תואר בפסק הדין כסם ממריץ בעל פוטנציאל נזק ניכר. במהלך 2024 סיפקה הנאשמת סמים ללקוחות שהכירה במסגרת מפגשי עבודה; חלק מן העסקאות נערכו בביתה או בחניית הבית, ולא כולן היו קשורות ישירות למתן שירותי מין.
באירועי סחר שתוארו בכתב האישום מכרה הנאשמת פעמיים סם MMC במשקל 0.8 גרם בכל פעם תמורת 200 שקל לעסקה. לשלושה מפגשים נוספים עם לקוח אחר יוחסה תמורה כוללת של 1,500 שקל, וללקוח נוסף הציעה קוקאין תמורת 300 שקל בהתכתבות. שתי העברות של MMC ללקוח אחר נערכו ללא תמורה. בסיכום כתב האישום דובר על שש עסקאות בתמורה כוללת של 2,200 שקל ושתי עסקאות ללא תשלום. השופט הדגיש כי גם העברה בחינם היא עבירת הספקה, ושסכומי העסקאות אינם מודדים לבדם את חומרת ההפצה.
כאשר נערך חיפוש בבית הנאשמת בסוף דצמבר 2024 נמצאו בו, לצד משקל דיגיטלי ושקיות חלוקה, קטמין במשקל 1.4302 גרם, מתאמפטמין במשקל 7.138 גרם ו־11 יחידות MMC במשקל כולל של 7.2468 גרם. המאשימה הציגה את הממצא כראיה למלאי שנועד להפצה, ולא לשימוש אישי בלבד. בית המשפט קיבל שמדובר בהיערכות לוגיסטית ובפעילות שחזרה על עצמה, ולא במפגש אקראי יחיד שבו נצרכו סמים יחד עם אדם אחר.
מול העובדות הפליליות הוצגה תמונת חיים קשה. לפי תסקירי שירות המבחן, הנאשמת עלתה לישראל בתחילת שנות האלפיים, עבדה שנים בתחום עיצוב השיער, הקוסמטיקה והקעקועים, ונקלעה למצוקה כלכלית בעקבות הידרדרות בריאותו של בן זוגה. בהמשך נפטר בן הזוג בנסיבות טראגיות. היא תיארה חזרה לשימוש בסמים לאחר תקופה ממושכת של הימנעות, וקשרה את השימוש לעומס הנפשי ולעיסוק במתן שירותי מין. ההגנה ביקשה לראות במעשים תוצאה של קריסה אישית, ולא פעילות סחר מאורגנת לצורך התעשרות.
בתחילת ההליך הטיפולי נרשמו גם התפתחויות חיוביות. הנאשמת השתלבה באפריל 2025 במסגרת "בית חוסן" לטיפול בהתמכרויות באילת, הגיעה למפגשים, מסרה בדיקות סמים שליליות ושיתפה פעולה עם הצוות. שירות המבחן התרשם מקיומם של כוחות פנימיים, מהיעדר עבר פלילי ומכך שההליך המשפטי עצמו מרתיע אותה. עם זאת, השירות זיהה גם בדידות, מצוקה כלכלית, קשיים נפשיים וחשש להישנות עבירות סמים בהיעדר שינוי ממשי במצבה.
בהמשך התמונה השתנתה. שירות המבחן דיווח כי מסוף 2025 פחתה השתתפותה של הנאשמת בטיפול, ובינואר 2026 הופסקה השתלבותה במסגרת בשל שימוש בקטמין לצד תרופת מרשם, שלא התיישב עם דרישות הטיפול, ובשל קושי בהכרה בתלות בסמים. במקביל פנתה לטיפול פרטי, שבו אובחנו אצלה לפי המובא בתסקיר תסמינים של פוסט־טראומה ודיכאון. השירות הציע לה לשקול השתתפות בבית משפט קהילתי, מסלול שיקומי אינטנסיבי וארוך טווח, אך לאחר שהוסברו לה תנאיו הודיעה שאינה מעוניינת בו ומבקשת לסיים את ההליך הפלילי הרגיל.
למרות אי־השלמת הטיפול המליץ שירות המבחן על מאסר שירוצה בעבודות שירות ועל צו מבחן מעקבי למשך שנה, מתוך חשש שמאסר ממשי יוביל לנסיגה במצבה הנפשי. ההגנה אימצה את ההמלצה. עורך הדין של הנאשמת טען שהיא פעלה מתוך מצוקה, נושאת באחריות לאמה המבוגרת וחסרת תמיכה יציבה, ושבחלק מהמקרים הסם נמסר במסגרת צריכה משותפת ולא כפעילות מסחרית רגילה. הנאשמת עצמה אמרה בבית המשפט: "אני רוצה להגיד שאני מצטערת ממש על מה שקרה", ותיארה עבודה ממושכת, אובדן וקשיים כלכליים.
התביעה הציגה תמונה שונה. לשיטתה, סוגי הסמים, משקלם, כלי החלוקה ומספר העסקאות מצביעים על מעורבות משמעותית בהפצה, ועל פגיעה בבריאות הציבור. היא ביקשה לקבוע מתחם ענישה של 33 עד 50 חודשי מאסר, ובתוכו להטיל עונש בחלק התחתון בשל ההודאה והיעדר העבר הפלילי. נוסף על המאסר ביקשה מאסרים מותנים, קנס, פסילת רישיון והתחייבות להימנע מעבירות.
השופט קבע שכל עבירות הסמים ייחשבו אירוע אחד לצורכי קביעת מתחם ענישה כולל, מפני שנעשו בשיטה דומה, בתקופה חופפת ומתוך מאגר סמים משותף. הוא בחן פסיקה על סחר בקוקאין, MMC והחזקת מגוון סמים, והצביע על הנזק הכרוך במפיצים לאורך שרשרת הסחר. את מתחם הענישה קבע על 24 עד 42 חודשי מאסר. השופט לא אימץ את הרף העליון שביקשה התביעה, אך גם לא ראה מקום להתייחס למכירות כמעשים שוליים רק משום שחלק מן הסמים נמסרו במסגרת מפגשים אישיים.
באשר להסבר האישי, השופט הבחין בין הסיבה האפשרית לצריכת הסמים לבין ההסבר להפצתם לאחרים. הקושי הנפשי, כתב, עשוי להסביר מדוע החלה הנאשמת להשתמש בסמים, אך אינו מסביר החזקה של סוגים שונים במלאי, עם שקיות חלוקה ומשקל, או מכירה בחניית הבית והתכתבות על עסקת קוקאין. הוא תיאר את פעילותה כ"קיוסק הסמים" והדגיש שאין מדובר רק בשימוש משותף בזמן מתן שירותי מין. פסק הדין לא שלל את הקשיים האישיים; הוא קבע שמשקלם מוגבל כאשר העבירות כוללות סחר שיטתי. בלשון השופט, "אין בכך כדי להצדיק או לכרסם בחומרת המעשים".
מבחינת שיקום, החוק מאפשר חריגה לקולה ממתחם הענישה כשהנאשם השתקם או שיש סיכוי ממשי שישתקם, אבל לא בכל מקרה של התחלה טיפולית. כאן מצא השופט שההליך ב"בית חוסן" לא הושלם ושהנאשמת ויתרה על המסלול הקהילתי למרות המלצות חוזרות. לכן קבע כי "אין כל בסיס ממשי לחריגה ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום". הוא הוסיף כי "המלצת שירות המבחן היא אך שיקול אחד מכלל השיקולים" שבית המשפט נדרש לשקול, ואינה מחליפה את האיזון בין שיקום, הרתעה וחומרת המעשים. מנגד, ההודאה, ההיעדר המוחלט של עבר פלילי והמצוקה הנפשית הביאו אותו להעמיד את העונש על תחתית המתחם.
לבסוף נגזרו 24 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר בתיק, תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מתום המאסר אם תבוצע עבירת סמים מסוג פשע, וקנס של 10,000 שקל שישולם ב־20 תשלומים חודשיים. כן נקבעה פסילה מותנית של רישיון הנהיגה למשך שישה חודשים, שתופעל אם תעבור עבירת סמים בתקופה שנקבעה, והורה על השמדת הסמים שנתפסו. בית המשפט נתן אפוא משקל ממשי לסיפור חייה של הנאשמת בקביעת העונש בתחתית המתחם, אבל לא מצא בו בסיס לוותר על מאסר מאחורי סורג ובריח.
ת"פ 31282-01-25

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.