שינוי בפרשנות המשפטית של עבירת ניסיון הרצח לא הביא להקלה בעונשו של אסמאעיל אבו שלבק, שהורשע בירי לעבר חיילת במחסום קלנדיה במסגרת מעשה טרור. בית המשפט העליון דחה את ערעורו על ההרשעה ועל 16 שנות המאסר שנגזרו עליו, וקבע כי גם לפי ההלכה המעודכנת הוכחה כוונתו להמית. המערער טען כי כיוון לרגלי החיילת וכי מצבו הנפשי שולל כוונה לרצח; המדינה התנגדה לשינוי ההרשעה והעונש. העליון הותיר גם את חילוט מכוניתו, אך הורה להשיב לו בטוחה כספית של 280,000 שקל לאחר העברת הרכב למדינה, משום שתכלית החילוט במקרה זה הרתעתית ואינה מחייבת שימור של שווי המכונית.
האירוע שבמוקד הפרשה התרחש ב־13 ביולי 2021. לפי הממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי בירושלים ואושרו בערעור, אבו שלבק הגיע למחסום קלנדיה במכונית ב.מ.וו, לאחר שהצטייד באקדח שרכש תמורת 15,000 שקל והחזיק במשך כשנה. כאשר הבחין בחיילת, פתח את חלון המכונית וירה ירייה אחת לעבר מרכז גופה ממרחק של כשני מטרים. הקליע פגע בנשק שנשאה החיילת, והיא לא נפגעה פגיעה גופנית משמעותית; מאבטח שעמד לידה נפצע באורח קל בכף ידו מרסיסים. לאחר הירי נמלט המערער במכוניתו. הצגת התוצאות הגופניות אינה מפחיתה מן המסקנה המשפטית בדבר ניסיון להמית: ההרשעה נשענה על הכוונה ועל מעשה הירי עצמו, ולא על פגיעה קטלנית בפועל.
במשפטו הודה המערער ברכישת האקדח ובנשיאתו, ואף בכך שהגיע למחסום וירה לעבר החיילת. המחלוקת הייתה על כיוון הירי ועל מטרתו. תחילה מסר לחוקרים כי ירה לעבר חזה החיילת כדי להורגה, ואולם בתשובתו לאישום טען שכיוון לרגליים. בערעור הציג גם גרסה שלא כיוון לאיבר מסוים בגוף, אלא ירה בלי לתת את דעתו למיקום הפגיעה. לטענתו, ירייה בודדת, בשעה שנותרו כדורים נוספים במחסנית, אינה מלמדת על רצון להרוג. הוא הוסיף כי היה שרוי במצוקה נפשית וכי ביקש להביא למותו שלו בעקבות תגובת המאבטחים, ולא לפגוע בחיילת ממניע לאומני.
בית המשפט המחוזי, בהרכב השופטים אהרן דראל, ארנון אברבנאל וחנה זנדברג, הרשיע אותו ב־28 ביוני 2023 בניסיון רצח כמעשה טרור ובעבירות נשק. בית המשפט הסתמך על סרטון מצלמות האבטחה, על גרסאות המערער במשטרה, על מיקום פגיעת הקליע בנשק החיילת ועל הראיות הנוגעות לכיוון הירי. בהמשך גזר עליו 16 שנות מאסר, בקצה התחתון של מתחם שנע בין 16 ל־21 שנים, מאסרים מותנים ופיצוי של 30,000 שקל לחיילת ו־30,000 שקל למאבטח. בגזר הדין נשקלו גם היעדר עבר פלילי, מצבו המשפחתי, הקושי הנפשי הנטען ודרך ניהול המשפט. בנוסף הוחלט לחלט את המכונית ששימשה לביצוע המעשה.
בערעור חזר הסנגור על הטענה שלא ניתן היה לקבוע את כיוון הירי מתוך צפייה בסרטון ללא חוות דעת מומחה. השופטת רות רונן, שכתבה את פסק הדין בהסכמת השופטים עופר גרוסקופף ואלכס שטיין, דחתה טענה זו לאחר שצפתה בסרטון בעצמה. לדבריה, בתי משפט רשאים להתרשם מראיה חזותית ולהסיק ממנה מסקנות, כל עוד אין מדובר בשאלה מקצועית המחייבת מומחה. היא תיארה יד שהושטה בקו ישר מתוך חלון רכב מוגבה וירייה לעבר אזור בגוף שבו מצויים איברים חיוניים. מיקום הפגיעה בנשק והפערים בין גרסאות הנאשם חיזקו את הקביעה. השופטת אף הדגישה כי שינוי הגרסאות אינו משפר את מהימנותו של המערער.
הסוגיה המשפטית המרכזית נגעה לשינוי שחל בדין בזמן שההליך התנהל. בעבר נדרשה בעבירת ניסיון הרצח הוכחה של כוונה תחילה, שהורכבה מהחלטה להמית, הכנה והיעדר קנטור. בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה התעוררה שאלה אם שלושת הרכיבים עדיין נחוצים. לאחר הכרעת הדין במחוזי נקבע בפסק דין קוזלוב שלשם הרשעה בניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין די בהוכחת כוונה להמית, ללא דרישה נפרדת לשלושת רכיבי הכוונה תחילה. רונן הבהירה כי השינוי נבע מפרשנות פסיקתית ולא מתיקון חקיקה חדש של עבירת הניסיון, ולכן סעיף 5 לחוק העונשין, המתייחס לשינוי חקיקה מקל, אינו חל באופן ישיר. עם זאת, הפרשנות העדכנית היא המחייבת גם בערעור הנוכחי.
הבחינה המחודשת לא שינתה את התוצאה. בית המשפט הדגיש את הודאת המערער בחקירתו הראשונה: "נסעתי במיוחד לכיוון המחסום על מנת לעשות פיגוע, רציתי להרוג חייל". באותה חקירה סיפר גם שפתח את חלון המכונית וירה לכיוון החזה כדי להרוג. לצד הדברים בחקירה עמדו הסרטון, המרחק הקצר, מקום הכיוון של הנשק והעובדה שהמערער נסע למחסום ביודעו שיפגוש שם חיילים. העליון החיל את חזקת הכוונה, שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, וקבע שהמערער לא סתר אותה. טענתו כי ביקש להתאבד נדחתה גם משום שנמלט מיד לאחר הירי, התנהגות שאינה מתיישבת בנקל עם הסברו לאירוע.
גם בהיבט העונשי לא נמצא מקום להפחתה. רונן עמדה על כך שלאחר השינוי בהלכה רכיב ההכנה אינו תנאי להרשעה, אך תכנון שקדם למעשה נותר נסיבה רלוונטית בקביעת מתחם הענישה. מחומר הראיות עלה שהמערער החליט לבצע את הירי לאחר שסיים את עבודתו, נסע במיוחד למחסום והצטייד מראש בנשק. לפיכך לא היה צורך להכריע אם חיפוש מידע על הפעלת האקדח או נשיאתו במשך שנה הם לבדם הכנה לעבירה. ההגעה המכוונת למחסום הספיקה לביסוס רכיב התכנון לצורך הענישה. רונן הבהירה כי "החלטתו של המערער לבצע את פיגוע הירי לא הייתה החלטה ספונטנית או רגעית". בית המשפט קבע שהשינוי בפרשנות היסוד הנפשי אינו מחייב שינוי של מתחם 16 עד 21 שנות המאסר שנקבע במחוזי.
במהלך הדיון בערעור נבחנה שוב גם כשירותו הנפשית של המערער. תחילה דווח על בדיקה קלינית שבה לא נמצאו הפרעות פעילות בחשיבה ובשיפוט, אך הבדיקה לא הכריעה בשאלת הכשירות המשפטית. לאחר מכן הוגשה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שלפיה המערער מבין את מהות הערעור, את זהות הצדדים ואת הטענות, ולכן הוא כשיר לעמוד לדין. באשר למצבו בזמן הירי, נשמעו במחוזי עדויות על דיכאון, טיפול תרופתי וחשד לסכיזופרניה. אולם האבחנה לא תועדה ברשומות בזמן אמת, ועדה רפואית אחרת שללה אותה. העליון קבע שלא הוכח שמחלת נפש פגעה ביכולתו להבין את מעשיו או להימנע מהם, ואף לא הוכחה קרבה לסייג אי־שפיות המצדיקה הקלה בענישה. כלשון ההכרעה, "לא עלה בידי המערער להוכיח קרבה לסייג".
מחלוקת נוספת נסבה על חילוט מכונית הב.מ.וו. המערער טען שהיא שייכת לאחיו וכי חילוטה המלא אינו מידתי. בית המשפט דחה את טענת הבעלות: אחיו לא הגיש את הערעור האזרחי הדרוש כטוען לזכות, והמערער עצמו לא היה רשאי לטעון בשמו לזכויות הקניין. גם לגוף הדברים נמצא בסיס לקביעת המחוזי שהמערער היה הבעלים המהותי של הרכב, בין היתר על רקע עסקת טרייד־אין שבה הוחלפה מכונית שהייתה בבעלותו והסתירות בעדויות. העליון הותיר את צו החילוט, לאחר שבחן את חומרת העבירה, את מרכזיות המכונית בביצועה ואת מגבלות ההתערבות בגזר דין.
עם זאת, העליון הבחין בין חילוט הרכב לבין החזקת כספי הבטוחה. במהלך הדיון המקורי שוחררה המכונית בכפוף להפקדה של 180,000 שקל, ובהמשך, כאשר עוכב ביצוע החילוט בערעור, נדרשה בטוחה של 280,000 שקל. המדינה ביקשה לשמור לעצמה את האפשרות לנכות מן הסכום את ירידת ערך המכונית בזמן שהייתה בידי משפחת המערער. רונן הבהירה כי חילוט כלי רכב ששימושו הרגיל חוקי נועד במקרה כזה בראש ובראשונה להרתיע באמצעות נטילת החפץ ששימש לעבירה, ולא להבטיח תמורה כספית קבועה למדינה. בלשונה, כאשר מדובר בחילוט הרתעתי מסוג זה, "שוויה הוא נתון אקראי לחלוטין". היא הדגישה שחילוט כזה אינו נעשה כדבר שבשגרה ונדרש קשר מהותי בין החפץ לעבירה.
מכאן נקבע שאין הצדקה לחייב את המערער לשאת בנוסף בסכום המשקף את ירידת שווי הרכב, לאחר שהמכונית עצמה תימסר למדינה. דרישת המדינה לדמי שימוש בגין התקופה שבה בני המשפחה החזיקו ברכב אף לא הוכרעה, משום שהועלתה לראשונה בדיון בלי תשתית עובדתית ומשפטית מספקת ובלי הזדמנות הולמת להתגונן מפניה. בפסק הדין מ־4 בנובמבר 2026 דחה ההרכב את הערעור הן על ההרשעה הן על העונש, הותיר את חילוט המכונית בתוקף והורה על מסירתה למדינה בתוך 14 ימים. לאחר המסירה תושב למערער מלוא הבטוחה הכספית. בכך הופרדו ההכרעה הפלילית שנותרה ללא שינוי ושאלת ההבטחה הכספית שנקשרה לביצוע החילוט.
ע״פ 1189/24

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.