נאשם שהורשע בתקיפת בת זוגו ביקש מבית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן, להעדיף שיקום ולהאריך מאסר מותנה בן שנה שהיה תלוי נגדו. ההגנה הסתמכה על השתתפותו בקבוצה טיפולית, על מצבו הרפואי לאחר פציעת ירי קשה ועל השיפור שחל ביחסים עם בת הזוג. המדינה דרשה מאסר בפועל והפעלת התנאי במצטבר. בית המשפט קבע כי ההליך הטיפולי היה בעל ערך אך נקטע ולא חודש במשך כשנה, וכי הרשעות קודמות, ובהן עבירות נוספות נגד אותה אישה, אינן מצדיקות מתן הזדמנות נוספת. על הנאשם נגזרו שישה חודשי מאסר חדשים, ומאסר מותנה בן 12 חודשים הופעל בחפיפה חלקית, כך שירצה בסך הכול שנת מאסר.
העבירה התרחשה בינואר 2021 בבית שבו התגוררו אז הנאשם ובת זוגו, הוריהם של ארבעה ילדים. לפי כתב האישום המתוקן, התפתח ביניהם בשעת לילה ויכוח בעקבות טענת האישה כי שתה יותר מדי ועלול לאבד כסף שנתנה לו. בתגובה צעק עליה, דחף אותה והכה בפניה. היא כמעט מעדה, אחזה בחולצתו, נמלטה ממנו, הסתגרה בדירה והזעיקה את המשטרה. בבדיקה תועדו אודם ונפיחות בשפה, אודם בלחי, פצע שטחי בפה וכאב. האירוע הוביל להרשעה בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.
הנאשם כפר בתחילה באישום, אך לאחר שהחלה פרשת התביעה ושמיעת עדים חזר בו והודה בכתב האישום המתוקן. ההסדר שאליו הגיעו הצדדים לא כלל הסכמה על העונש. התביעה ביקשה מאסר בפועל והפעלה במצטבר של מאסר מותנה קודם, ואילו הסנגורית ביקשה לאפשר לו להמשיך בטיפול ולהאריך את תקופת התנאי במקום להכניסו לכלא. דיוני התיק התמשכו במשך שנים. בית המשפט תיאר שורת אי־התייצבויות של הנאשם, החלפות ייצוג וצווי הבאה, וכן דחיות מאוחרות יותר שנבעו מטיפולים רפואיים. משום כך ניתן לחלוף הזמן מאז העבירה משקל מקל מצומצם בלבד.
לשירות המבחן הוצגה תמונה אישית מורכבת. הנאשם, אב לארבעה ילדים, תיאר קשיים בילדותו וחיים של עבודה לצד הסתבכויות חוזרות בפלילים. הוא ובת הזוג כבר לא ניהלו משק בית משותף, אך מסרו על קשר הורי ועל מעורבותו בגידול הילדים. בתסקיר הראשון דווח שבאפריל 2025 החל להשתתף לראשונה בקבוצה טיפולית בתחום האלימות הזוגית, וכי הוא הגיע למפגשים, שיתף פעולה וגילה נכונות ללמוד כלים להתמודדות עם קונפליקטים. שירות המבחן ראה בכך פתח לשינוי והמליץ על צו מבחן, ענישה מותנית ובהמשך גם הארכת המאסר המותנה.
בתסקיר נוסף נכתב שהנאשם המשיך להשתתף בקבוצה ושניכרה התקדמות בבחינה עצמית ובהתמודדות עם דפוסי התנהגות. אלא שבספטמבר 2025 נפצע מירי במקום עבודתו, אושפז ועבר טיפולים וניתוחים ברגליו. הפציעה פגעה בניידותו והביאה להפסקת ההשתתפות בקבוצה, אף שהקשר הטלפוני עם שירות המבחן נמשך. בית המשפט ביקש תסקיר מעודכן גם בלי שנתבקש לכך, כדי לבדוק אם הנאשם חזר לטיפול. מהתסקיר שהתקבל באוקטובר 2026 עלה כי לא חזר למסגרת טיפולית, על רקע עיסוקו בשיקום הפיזי.
התביעה טענה שאין בכך הצדקה לחריגה מהענישה המקובלת. לדבריה, התקיפה בוצעה כלפי בת זוג בבית המשפחה בשעת לילה וגרמה חבלות, כאשר ברקע עבר פלילי מכביד וחזרה לעבירות נגד אותה נפגעת לאחר האירוע. היא ביקשה מתחם של 12 עד 24 חודשי מאסר והדגישה שהמאסר המותנה שהיה תלוי נגד הנאשם לא הרתיע אותו קודם לכן. עוד הפנתה לקושי שעלה בתסקירי המבחן בקבלת אחריות מלאה: אף שהנאשם הודה בבית המשפט, תוארו אמירות שלו שלפיהן האישה ביימה את האירוע.
ההגנה טענה מנגד שמדובר בתקיפה ברף חומרה שאינו מן הגבוהים, שהחבלות היו מוגבלות ושעונשים שנפסקו במקרים דומים מצדיקים מתחם מתון יותר. היא הדגישה את חלוף הזמן, את המגבלות הרפואיות, את המשך הקשר עם הילדים ואת התרשמות שירות המבחן. באת כוחו גם חלקה על האופן שבו יוחסו לנאשם דברים בתסקיר בנוגע לאישה. הנאשם עצמו מסר כי הוא מסייע כיום לבת זוגו לשעבר ולילדיהם, מתגורר בנפרד, מטפל באחד הילדים ומפעיל עסק בתחום המזון. הוא ביקש לתת משקל לכך שהחל תהליך טיפולי והשתתף במפגשים שנקבעו לו.
בית המשפט הבחין בין חומרת האירוע הנוכחי לבין נסיבות חמורות יותר שהופיעו בחלק מפסקי הדין שאליהם הפנו הצדדים. הוא קבע מתחם ענישה של שלושה חודשי מאסר, שניתן לרצות בעבודות שירות, ועד שנת מאסר מאחורי סורג ובריח, לצד מאסר מותנה והתחייבות. זהו מתחם נמוך מזה שהתביעה ביקשה. עם זאת, הקביעה אינה מבטלת את הצורך לבחון את עברו של הנאשם ואת השאלה אם קיימת הצדקה מיוחדת לסטייה לקולה מן המתחם מטעמי שיקום.
בעניין השיקום כתב בית המשפט כי ״תחילתו של שינוי בתפיסות ובעמדות״, כפי שתיאר שירות המבחן, אינה מעידה בהכרח על שינוי עמוק ויציב המצדיק חריגה מן המתחם. השופט נתן משקל להשתתפות בקבוצה ולפציעה המשמעותית, אך ציין שהנאשם לא חידש את הטיפול במשך שנה, למרות שחלוף הזמן אפשר לבחון דרכים נוספות להמשכו. הוא גם עמד על הפער בין הודאת הנאשם במשפט לבין הקושי שתועד בקבלת אחריות בפני שירות המבחן. המלצה טיפולית היא שיקול חשוב, אך אינה מחייבת את בית המשפט כשמולו ניצבים שיקולי הרתעה והגנה על נפגעות אלימות במשפחה.
בתוך מתחם הענישה נשקלו גם נתונים לטובת הנאשם: ההודאה, אף שנמסרה בשלב מתקדם; קשריו עם ילדיו; השיפור שעליו דיווחה האישה ביחסיהם; מצבו הרפואי והשתתפותו החלקית בטיפול. בית המשפט הבהיר שעמדת נפגעת העבירה ראויה להתייחסות, אך האינטרס הציבורי בענישה אינו מתמצה ברצונה הנוכחי. מנגד עמד עבר פלילי הכולל 18 הרשעות קודמות, שלוש מהן התיישנו, בעבירות רכוש, סמים, אלימות, איומים ונהיגה, וכן תקופות מאסר מצטברות ממושכות. הנאשם גם הורשע בעבירות מאוחרות יותר נגד אותה בת זוג. השופט קבע שאין מדובר במעידה חד־פעמית.
השאלה הקשה ביותר הייתה אם להפעיל מאסר מותנה בן 12 חודשים שנקבע בהליך קודם. לפי חוק העונשין, ברירת המחדל במקרה של עבירה נוספת היא הפעלת המאסר המותנה, ואילו הארכתו מחייבת הצדקה מיוחדת. השופט ציין שלנאשם הופעלו בעבר לא פחות משישה מאסרים מותנים, ושגם לאחר האירוע הנוכחי הסתבך בעבירות נגד אותה אישה. לכך הצטרפו אי־השלמת הטיפול והקושי בנטילת אחריות מלאה. הוא קבע כי ״לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן הזדמנות נוספת בדרך של הארכת המאסר המותנה״, אף שהכיר במאמץ הטיפולי ובהשלכות האפשריות של מאסר על המשך שיקומו.
עם זאת, בית המשפט לא אימץ גם את בקשת התביעה להפעיל את שנת המאסר המותנית כולה במצטבר. הוא גזר בגין העבירה הנוכחית שישה חודשי מאסר בפועל, והפעיל את 12 החודשים מן ההליך הקודם כך שמחציתם בחופף ומחציתם במצטבר. התוצאה היא 12 חודשי מאסר בפועל בסך הכול, בניכוי ימי המעצר לפי רישומי שירות בתי הסוהר. נוסף על כך הוטלו שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, התחייבות בסך 5,000 שקל שלא לבצע עבירה מן הסוג שנקבע, ופיצוי של 1,500 שקל לבת הזוג. ההכרעה מבטאת משקל מסוים לניסיון השיקום, אך מציבה גבול להשפעתו כאשר ניצבים מולו עבר של אלימות, תנאי שלא הרתיע בעבר וטיפול שלא הושלם.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.