נהג שהורשע בהיעדרו באחיזת טלפון נייד בזמן נהיגה ביקש לבטל את פסק הדין, בטענה שנעדר מן הדיון בשל מחלה ושאחז במכשיר במהלך אזעקה ופקק תנועה כדי לבדוק התרעות של פיקוד העורף. המדינה התנגדה וטענה כי הנהג הוזמן כדין, שלא הוכיח כי מחלתו מנעה ממנו להודיע על היעדרותו, וכי הסברו לאירוע אינו מקים הגנה מפני עבירת הטלפון. בית המשפט דחה את הבקשה: האישור הרפואי הונפק בדיעבד ולא נמסר הסבר מספק לאי הודעה על המחלה, וגם נסיבות האזעקה אינן מלמדות על סיכוי ממשי לשינוי תוצאת ההרשעה.
פסק הדין המקורי ניתן ב־4 באוקטובר 2026, לאחר שהנהג לא התייצב לדיון בדו"ח תעבורה שנרשם לו בגין אחיזת טלפון בעת נהיגה. חמישה ימים לאחר מכן הגיש בקשה לבטל את ההרשעה שניתנה בהיעדרו. בעקבות הבקשה עיכב בית המשפט זמנית את ביצוע גזר הדין, בתנאי שיופקדו 2,000 שקל, והורה למדינה להשיב לטענות. בהחלטה המקדמית כבר צוין כי אישור המחלה שצורף אינו מפורט והונפק רק אחרי המועד שבו היה על הנהג להגיע לבית המשפט.
לפי הנהג, הוא חלה בשפעת קשה בין 3 ל־5 באוקטובר, לא היה מסוגל לתפקד או לנהל דיון, וגם ביקש להימנע מהדבקת אחרים. יום תחילת המחלה היה שבת, ואילו הדיון נקבע ליום ראשון. הנהג הסתמך על אישור מחלה, אך המדינה טענה כי אפילו לפי גרסתו, הוא ידע על המחלה לפני הדיון והיה יכול לפנות לבית המשפט או לתביעה כדי לבקש דחייה. לשיטתה, עצם הצגת מסמך רפואי שהופק מאוחר יותר אינה מוכיחה מניעה ממשית מהתייצבות, במיוחד בלי תיעוד רפואי מזמן אמת.
בית המשפט הכיר בכך שמחלה עשויה להצדיק היעדרות ממשפט, אך קבע שאין די בהעלאת הטענה. נדרש בסיס עובדתי שמראה שהמחלה מנעה מן הנאשם להתייצב או להודיע על כך. במקרה הזה האישור לא תיאר את מצבו באופן שהסביר את ההיעדרות. השופט גם לא התעלם מכך שהנהג חלה לדבריו בשבת, אך ציין שהדיון התקיים רק למחרת, ושלא נטען כי ביום ראשון בבוקר ניסה להודיע לבית המשפט, אפילו טלפונית. השופטת סיכמה כי ״לא שוכנעתי כי היעדרותו של המבקש נבעה מסיבה מוצדקת״ שמנעה ממנו באופן אובייקטיבי להגיע לדיון. לכן לא נמצא טעם מספק לבטל את פסק הדין בשל ההיעדרות.
לצד הטענה הרפואית ביקש הנהג לפתוח מחדש את שאלת האשמה. הוא תיאר את נסיבות רישום הדו"ח בעכו, בתקופת המלחמה: לדבריו נשמעה אזעקה, מאות כלי רכב נתקעו בפקק ממושך לפני רמזור, והתנועה עמדה לחלוטין במשך יותר מחצי שעה. לטענתו, הוא החזיק את הטלפון רק כדי לבדוק היכן מופיעות התרעות של פיקוד העורף ולבחור נתיב שיאפשר לו לשוב הביתה בבטחה. הוא הוסיף כי כלל לא שוחח במכשיר, שכן השיחות ברכבו מתנהלות דרך מערכת המולטימדיה.
הנהג לא הכחיש שבשלב מסוים אחז בטלפון בידו. הוא טען שהשוטרים החליטו לרשום לו דו"ח דווקא כשהתנועה החלה להתקדם, שבמקום לסייע לנהגים בשעת אזעקה עיכבו אותו זמן ממושך, ושהיה ניתן לבדוק את תיאורו באמצעות מצלמות ונתוני התרעות. המדינה השיבה שהתנאים הביטחוניים והעומס בדרך אינם יוצרים היתר גורף להחזיק טלפון בזמן נהיגה. היא גם הזכירה שהנהג לא התייצב לדיון אף שהזימון נמסר כדין, ולכן בהתאם לסעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי ראה בו בית המשפט כמי שהודה בעובדות הדו״ח. לדבריה, נטל הוכחת התנאים החריגים לפתיחת ההליך מוטל כעת עליו. לדבריה, אדם שרוצה לבדוק התרעה צריך לעצור במקום בטוח ולעשות זאת בלי להפר את הכללים, ולא די בטענה כי לא התקיימה שיחת טלפון.
התביעה הוסיפה כי הנהג לא צירף ראיות המוכיחות את הפקק החריג או את גרסת העצירה המוחלטת. עוד טענה כי מצלמות הגוף של השוטרים תיעדו תנועה שוטפת יחסית, בניגוד לתיאור הכביש שהיה חסום לחלוטין. במסגרת בקשה לביטול פסק דין בהיעדר אין בית המשפט נדרש לשמוע מחדש את כל המשפט בכל פעם שמוגשת גרסה חולקת. לפי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, יש לבטל פסק דין כזה אם קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות או אם הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין.
בית המשפט בחן את הטענה השנייה באמצעות השאלה אם הוצגה תשתית רצינית שביכולתה לשנות את תוצאת ההליך. בית המשפט הדגיש כי ״המבקש אינו מכחיש כי החזיק את הטלפון בידו בעת שנהג״; הסברו התמקד במטרה שבה עשה זאת ובנסיבות הביטחוניות. בית המשפט לא הקל ראש ברצון לעקוב אחר התרעות. השופטת ציינה: ״אינני מקלה ראש בתחושות שליוו את הנהגים בתקופת המלחמה״, אך מצאה כי הנהג בחר להשתמש במכשיר כשהיה בתוך התנועה ולא עצר בצד הדרך. גם אם היה עומס חריג, קבעה, ״נסיבות אלה הן לכל היותר שיקול לקולא בעונש״, ולא הגנה משפטית מפני האישום. באופן דומה, העובדה שהנהג טען כי לא עבר עבירות תנועה במשך שנים אחרי חידוש רישיונו עשויה להשפיע על העונש, אך לא לשלול את עצם האחריות לאחיזה בטלפון. הוא גם לא השתכנע שהמחלוקת לגבי התנהלות השוטרים, רישום הדו"ח או השימוש במערכת הכריזה יכולה לשלול את עצם העבירה. הדברים עשויים להיות שונים, לפי הנסיבות, בדיון על מידת העונש או על שיקולים אחרים, אך כאן השאלה הייתה אם יש הצדקה למחוק הרשעה שכבר ניתנה בהיעדר.
בכך נדחו שני המסלולים האפשריים לביטול ההרשעה: לא הוכח שהמחלה היא סיבה מוצדקת להיעדרות, ולא הוצג חשש ממשי לעיוות דין אם פסק הדין יישאר על כנו. בית המשפט הותיר את פסק הדין בתוקף וביטל את עיכוב הביצוע שניתן בעקבות הבקשה. הוא גם הורה להחזיר לנהג את הסכום שהפקיד, 2,000 שקל, בכפוף להוראות הדין. סכום זה היה פיקדון שנדרש לצורך עיכוב הביצוע, ולא קנס חדש שנפסק בהחלטה. המסמך אינו מפרט כאן מחדש את העונש המקורי, ולכן אין להסיק ממנו מה גובה הקנס או מה היו יתר רכיבי גזר הדין.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.