נהגת שהורשעה בנהיגה בזמן פסילה ניסתה לבטל את הרשעתה לאחר שהמחוקק ביטל את האפשרות להגביל רישיונות נהיגה בשל חובות בהוצאה לפועל. לטענתה, משהשתנה הדין, נעלם הבסיס לעבירה שבה הודתה. היא ביקשה גם לחזור מהודאתה והעלתה טענות הנוגעות למצבה הנפשי ולחומרת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור כולו. הוא הבהיר שהשינוי בחוק ההוצאה לפועל לא ביטל את עבירת הנהיגה בזמן פסילה ולא הפך למותרת נהיגה שבוצעה בעת שצו הפסילה היה בתוקף. ההודאה שניתנה בבית המשפט לתעבורה נותרה תקפה, וכך גם גזר הדין שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון.
ההליך החל בעקבות נהיגה ברכב מרצדס בכביש 44, בקילומטר 35, ב־13 באוקטובר 2020 בשעה 15:46. על פי כתב האישום, הנהגת הייתה פסולה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה עוד מ־18 ביולי 2019, וההודעה על הפסילה נמסרה לה ב־17 בספטמבר 2020. נוסף על כך, תוקפו של רישיון הנהיגה שלה פג כבר ב־25 בספטמבר 2016. לכן, במועד הנסיעה היה מדובר גם בנהיגה בזמן פסילה וגם בנהיגה לאחר שרישיון הנהיגה פקע לתקופה ממושכת.
ב־28 במרץ 2022 הודתה הנהגת בכל עובדות כתב האישום והורשעה. גזר הדין ניתן בבית המשפט לתעבורה מרכז באוקטובר 2025, במסגרת הסדר טיעון. השופטת רות וקסמן גזרה עליה ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים ופסילת רישיון לארבע שנים. הופעלה גם פסילה מותנית קודמת של חודשיים בחופף, נקבעה פסילה מותנית נוספת לחמישה חודשים למשך שלוש שנים והוטל קנס בסך 1,500 שקל. בערעור ביקשה הנהגת לשנות הן את הכרעת הדין והן את העונש.
הטענה המרכזית נסמכה על תיקון שנכנס לתוקף בפברואר 2022, אשר ביטל את האפשרות להגביל רישיונות נהיגה מחמת חובות בהוצאה לפועל. הנהגת טענה שהגבלת רישיונה נבעה מאותם חובות, ולכן לאחר ביטול הסמכות להטיל הגבלה כזו אין עוד מקום להטיל עליה אחריות פלילית בגין נהיגה בזמן פסילה. היא הפנתה לסעיפים 4 ו־5 לחוק העונשין, העוסקים בביטול איסור פלילי ובשינוי הדין לטובת מי שביצע עבירה. לשיטתה, ביטול ההסדר המנהלי צריך לחול לטובתה גם בנוגע למעשה הנהיגה שקדם לו.
המדינה חלקה על הקישור הזה. לדבריה, המחוקק שינה את סמכות הרשויות להגביל רישיונות בגין חובות אך לא ביטל את האיסור הפלילי לנהוג בזמן פסילה תקפה. גם שינוי מאוחר במדיניות ההגבלות אינו משנה את העובדה שבמועד הנהיגה היה צו פסילה בתוקף, שהנהגת ידעה עליו ובכל זאת נהגה. בית המשפט קיבל את ההבחנה. הוא הסביר שעבירת הנהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה מחייבת שלושה יסודות: מודעות הנהג לפסילה, נהיגה בפועל וקיומה של פסילה בתוקף באותו רגע. במקרה זה נקבע שכל התנאים התקיימו בזמן הנסיעה.
בפסק הדין הודגש כי סעיפי חוק העונשין שעליהם הסתמכה המערערת נועדו למצב שבו נורמת האיסור הפלילית עצמה בוטלה או שונתה. לא כך קרה כאן. "העברה לא בוטלה, לא שונתה, ונותרה איסור פלילי שריר וקיים", כתב בית המשפט, והבהיר שהביטול בחוק ההוצאה לפועל לא מוחק למפרע פסילה שהייתה תקפה בעת מעשה העבירה. ההבדל הוא בין הסיבה שבגינה הוטלה הגבלה על נהג לבין החובה לציית להגבלה כל עוד היא בתוקף.
השופט הוסיף נימוק עקרוני לגבי מהות עבירת הנהיגה בזמן פסילה. מעבר לסיכון הבטיחותי, מדובר בהפרת אמון שהרשויות נותנות במי שנדרש להימנע מנהיגה. "משעשה האדם דין לעצמו, ונהג חרף ההגבלות האוסרות עליו לעשות כן – עליו לתת את הדין על מעשיו", נכתב בפסק הדין. לפיכך, גם אם המקור לפסילה מנהלי, תעבורתי או עונשי, עצם הנהיגה ביודעין בזמן הפסילה מקימה עבירה נפרדת. בית המשפט קבע שלא ניתן להשתמש בשינוי חקיקתי מאוחר כדי למחוק את מעשה הנהיגה שבוצע קודם לכן.
הערעור כלל גם ניסיון לחזור מן ההודאה. המערערת טענה שלא הבינה כראוי את משמעות כתב האישום ואת ההשלכות העונשיות של ההודאה, על רקע קשיים נפשיים ובעיות פסיכיאטריות שהיו ידועות לבית המשפט. לדבריה, ההודאה התקבלה במעין "מחטף" לקראת סיומו של תיק שהתנהל במשך שנים. המדינה השיבה שמדובר בבקשה מאוחרת מאוד, לאחר הרשעה וגזר דין, ושלא הוצג פגם מהותי בהליך או בכשירותה להבין את המתרחש.
בית המשפט הזכיר שחזרה מהודאה דורשת "נימוקים מיוחדים", למשל חשש שההודאה לא ניתנה מרצון חופשי, שהנאשם לא הבין את משמעותה או שהושגה שלא כדין. בבחינת בקשות כאלה יש משקל למניע ולעיתוי: האם המבקש רוצה באמת להוכיח את חפותו, או שמדובר במהלך טקטי בעקבות אכזבה מהעונש. כאן נמסר בפרוטוקול הדיון ממרץ 2022 מפי הסנגור שכתב האישום הוקרא לנהגת והיא הבינה אותו, והנהגת עצמה אמרה: "כתב האישום הוקרא לי על ידי בא כוחי הבנתי אותו ואני מודה בעובדות שבכתב האישום". בית המשפט הסתמך על הפרוטוקול, אשר לא התבקש תיקונו במועד.
השופט ציין שטענת אי ההבנה עלתה לראשונה רק בשלב הערעור, שנים לאחר ההודאה. לא פורט בה מה בדיוק לא הובן, והמסמכים על מצבה הנפשי לא ערערו את המסקנה שנמצאה כשירה לעמוד לדין. על רקע זה הוא קבע שלא הוכחו הנימוקים המיוחדים הדרושים לביטול ההודאה. בכך נדחתה גם הטענה שהרשעתה התבססה על הסכמה שלא הייתה מודעת או חופשית.
לבסוף נבחנה חומרת העונש. הכלל שהזכיר בית המשפט הוא שערכאת ערעור אינה מתערבת בגזר דין אלא במקרה של טעות או חריגה משמעותית ממדיניות הענישה, ובמיוחד כאשר העונש תואם הסדר טיעון. המדינה הצביעה על עברה התעבורתי של הנהגת, ואילו היא ביקשה התחשבות רבה יותר בנסיבותיה האישיות. בית המשפט לא מצא פער המצדיק התערבות והותיר את העונשים על כנם. כך הסתיים ההליך בהבחנה ברורה: אפשר לבטל כלי גבייה מנהלי לעתיד, אך לא בהכרח לבטל אחריות פלילית שנוצרה בעקבות הפרת פסילה תקפה בעבר.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.