שוטר שעצר נהג לצורך רישום דו"ח תנועה הורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, לאחר שבית המשפט קבע כי הפעיל כוח בתגובה לקללות שהשמיע הנהג ולא משום שנשקפה ממנו סכנה או שנדרש לבצע מעצר חוקי. ההגנה טענה כי מדובר בשימוש מידתי בכוח מול אדם גדול ממדים ומתנגד, וכי סרטוני מצלמות הגוף אינם מוכיחים מכות אגרוף. בית המשפט דחה את הגרסה, שילב בין התיעוד המצולם, אמירות הנהג לאחר האירוע וראיות רפואיות, וקבע כי השוטר אחז בצווארו, הפילו והכה אותו גם כאשר היה על הקרקע. הכרעת הדין עוסקת באחריותו הפלילית של השוטר ואינה כוללת עונש.
האירוע התרחש ב־31 באוגוסט 2022 בכביש 9 לכיוון באקה אל־גרבייה. שני שוטרים הבחינו בנהג שלדעתם נהג בחוסר זהירות והורו לו לעצור. לאחר שנאמר לו כי יירשם נגדו דו"ח, עמד הנהג לצד מעקה הבטיחות והמתין. בעקבות תקלה במדפסת המשטרתית הובהר לו כי יוכל לקבל את הדו"ח בדרך אחרת. באותו שלב החל להתווכח עם אחד השוטרים, לקלל אותו ולצלם אותו בטלפון הנייד. השוטר הורה לו להתרחק, והנהג, כך נקבע, התרחק ואמר לשוטר שלא יתקרב אליו.
לפי כתב האישום, העימות עבר בתוך רגעים מדיבור למגע פיזי: השוטר תפס את הנהג בצוואר, דחף אותו, היכה אותו בפלג גופו העליון והפילו. לאחר מכן הפעיל כוח כשהנהג שכב על הכביש. הנהג נחבל בפניו, בצווארו, בעיניו ובברכיו, וטופל בהמשך גם בשל מצוקה נפשית ותסמינים של פוסט־טראומה. ההגנה לא הכחישה שהשוטר השתמש בכוח, אך חלקה על האופן שבו הוצג האירוע ועל ההנחה שכל כוח שהופעל היה בלתי חוקי.
עורכי דינו של השוטר טענו כי התחושה הסובייקטיבית של סכנה הייתה ממשית: הנהג התקרב אליו, קילל, ביצע לכאורה תנועות מאיימות והיה גדול ממנו פיזית. הם ביקשו להסתמך על כך שהשוטר תיעד כבר בדו"ח הפעולה שימוש בכוח, ועל העובדה שהמצלמות לא מאפשרות לראות בבירור כל תנועת יד. נטען גם שהחבלות יכולות לנבוע מנפילה ומניסיון להשתלט על אדם שהתנגד לאיזוק, ולאו דווקא מאגרופים. לשיטת ההגנה, גם אם השוטר פעל בדרך שביקורת משמעתית עליה אפשרית, עדיין לא הוכחה עבירה פלילית מעבר לספק סביר.
מנגד, המדינה הדגישה כי התיעוד ממצלמות הגוף דווקא מפריך את התיאור של סכנה מיידית. בסרטונים נראה הנהג מתרחק, מצלם ומקלל, אך אינו תוקף את השוטר. גם כשהיה על הקרקע, נשמע שוטר נוסף אומר לו שלא להתנגד, והנהג משיב ״אני לא מתנגד״. במהלך האירוע נשמע הנהג שואל מדוע השוטר מכה אותו בעודו על הרצפה. התביעה הסתמכה גם על העובדה שהשוטר עצמו לא נפגע, ועל סתירות בין תיאוריו בחקירה לבין עדותו במשפט.
קושי ראייתי מיוחד נוצר משום שהנהג נפטר כחודשיים לאחר המקרה בתאונת דרכים שאינה קשורה לתקיפה. הוא לא יכול היה למסור עדות במשפט, והודעותיו במחלקה לחקירות שוטרים לא הוגשו כראיה רגילה. במקום זאת נשמעה עדותו של אביו, שפגש אותו מיד כששוחרר מתחנת המשטרה בשעות הלילה, ראה את החבלות ושמע ממנו כיצד אירע המפגש. בית המשפט קבע שהדברים שסיפר הבן לאביו בסמוך לאחר האירוע קבילים לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, המאפשר בתנאים הקבועים בו לקבל אמרה של נפגע אלימות גם אם נפטר בטרם העדות.
ההכרעה לא התבססה על דברי האב בלבד. האב תיאר כיצד לקח את בנו לבדיקה רפואית עוד באותו לילה וצילם את החבלות. רופא המשפחה תיעד כעבור ימים המטומות באזור הגבות והצוואר, נפיחות בעפעפיים ודימום בעין. רופא העיניים הסביר שממצאי החבלה מתיישבים עם מכה, אף שאינו יכול לקבוע בוודאות מה היה מנגנון הפגיעה הספציפי. פסיכולוג קליני תיאר שישה מפגשים עם הנהג, שהחל לאחר האירוע לסבול מחרדה, דריכות והימנעות חברתית. השופטת נתנה אמון בעדויות הרפואיות ובתיעוד שנערך בזמן אמת וקבעה שהם תומכים בגרסת הפגיעה.
בדיקת מצלמות הגוף הייתה ציר מרכזי נוסף. בית המשפט הבהיר שהן אינן מאפשרות לקבוע באופן חד־משמעי אם נראו בהן כל מכות האגרוף בעת שהנהג היה על הקרקע, ולכן לא ביסס על הסרטון לבדו קביעה כזאת. ואולם, הסרטונים השתלבו עם אמירות הנהג שנקלטו בזמן אמת, עם הדברים שמסר לאביו ועם תיעוד החבלות. השופטת קבעה כי השוטר אכן היכה את הנהג באגרופים, אך הקפידה להוסיף שלא הוכח מספר המכות המדויק. בכך הובחן בין ממצא שהוכח ובין פרט שלא ניתן לברר בביטחון.
גם גרסת השוטר לגבי תחושת הסכנה לא התקבלה. הוא תיאר את הנהג כאדם שממדיו גדולים פי שניים משלו, אך בתיעוד ובמסמכים נמצא שהפרש הגובה ביניהם היה כארבעה סנטימטרים בלבד. בחקירתו במח"ש התייחס לתנועות אגרוף, ואילו בבית המשפט הציג אותן כהדיפה בידיים סגורות. הוא אף העלה לראשונה אפשרות שחשש שהנהג חמוש בנשק, אף שלא ערך חיפוש שנבע מחשש כזה. בית המשפט מצא שהסרטונים סותרים את טענותיו בדבר תנועות גוף חדות או ניסיון פיזי לתקוף אותו.
השופטת כתבה במפורש: ״אינני נותנת אמון בגרסתו של הנאשם, ואינני מאמינה לו כי חש סכנה בעת האירוע״. היא התרשמה שהתנהגותו הונעה מעלבון וכעס בעקבות הקללות, ולא מצורך מבצעי. במיוחד ניתן משקל לדברים שהשוטר עצמו השמיע במהלך העימות, ושלא התיישבו עם התנהגות של שוטר המבקש רק להשתלט על אדם מסוכן. באותה עת הנהג לא נעצר בהליך מסודר, ולפי גרסת השוטר עצמו הודעת המעצר וזכויותיו נמסרו רק בתחנת המשטרה.
הניתוח המשפטי עסק בגבולות הכוח שמותר להפעיל בעת אכיפה. סמכות השוטר אינה רשות כללית להשתמש בכוח נגד אזרח שמעליב אותו. סעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי מאפשר שימוש באמצעי סביר לצורך ביצוע מעצר כאשר אדם מתנגד למעצר או מנסה לחמוק ממנו. גם אם קללות חריפות עשויות בנסיבות מסוימות להקים חשד לעבירה של העלבת עובד ציבור, השופטת קבעה שלא כל קללה היא עבירה, וכי במקרה הזה היו פרטי הנהג ידועים וניתן היה לזמנו לחקירה במועד אחר. לא הייתה עילה מספקת לעצרו ולהכותו במקום.
מכאן נקבע כי ״השימוש בכוח שבוצע על ידי הנאשם לא היה כדין״, וכי הוא ״לא היה לתכלית מעצרו של המתלונן״. בית המשפט אימץ את המסקנה שהכוח היה תגובה לקללות, קבע קשר בין התקיפה לבין החבלות המתועדות והטיפול הנפשי שנדרש, והרשיע את השוטר לפי סעיף 380 לחוק העונשין. מותו המאוחר של הנהג בתאונה נזכר בהליך רק כדי להסביר את היעדר עדותו ואת דרכי הוכחת הדברים שאמר, ולא הוצג כתוצאה מהתקיפה.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.