קטטה בעקבות סכסוך חניה: הורשע בתגרה, השופטת ביקרה את יחסו למתלוננים

בית משפט השלום בראשון לציון הרשיע בעבירת תגרה נהג שהיה מעורב בקטטה בעקבות מחלוקת על מקום חניה בחניון נכים הסמוך לחוף הים בעיר. המדינה ייחסה לו תקיפה הגורמת חבלה ממש, ואילו הוא טען שהותקף ראשון ופעל להגנתו. סגנית הנשיא, השופטת שירלי דקל נוה, זיכתה אותו מחמת הספק מעבירת התקיפה המקורית, משום שלא ניתן היה לקבוע מי הנחית את המהלומה הראשונה, אך דחתה את טענת ההגנה העצמית והרשיעה אותו בתגרה. בהכרעת הדין מתחה השופטת ביקורת גם על יחסו כלפי בני הזוג שנקלעו לעימות, וקבעה כי נהג מתוך השקפה שלפיה זכויותיו עדיפות על זכויותיהם.

עו"ד ועדיין לא באתר שלנו? לא "עוד אינדקס" עורכי דין. מיליוני חשיפות ואפקטיביות מוכחת. הרישום לאינדקס לא כרוך בתשלום. פרטים

האירוע התרחש ב-18 במאי 2024, בשבת בצהריים, בשעה שהחניון היה עמוס. בני זוג שחיפשו חניה המתינו לפינוי מקום, והאישה נעמדה בתא שהתפנה כדי לשמור אותו לבעלה, שהתכונן להיכנס אליו בנסיעה לאחור. הנאשם, שחיפש גם הוא חניה במשך זמן ממושך, הגיע למקום במכוניתו והחל להתקדם לתוך התא. האישה סימנה לו לעצור, אך על פי ממצאי בית המשפט הוא המשיך בנסיעה ואילץ אותה לסגת. בעלה, שהבחין במתרחש, ניגש במהירות לרכב הנאשם והכה בכף ידו על שמשת הנוסע כדי שיפסיק להתקדם. הנאשם יצא מרכבו וניגש אליו, ובין השניים פרצה קטטה.

כתב האישום תיאר תקיפה שבמהלכה הנאשם הכה את הבעל באגרוף, אחז בו, חנק אותו, הטיח אותו על מכונית חונה והפילו לקרקע. לבעל נגרמו שריטות ושפשופים בפניו ופגיעה בברכו, והוא פנה באותו יום לחדר מיון. הנאשם הכחיש כי היה התוקף הראשון. לגרסתו, הבעל מיהר לעברו והכה אותו בפניו, והוא השיב באגרוף כדי להגן על עצמו. בהמשך, כך אישר, התפתחה התקוטטות הדדית. הוא טען גם שהאישה חסמה חניה המיועדת לנכים בשעה שהוא עצמו מחזיק בתו נכה, וסבר כי בני הזוג הקדימו אותו שלא כדין בתור לחניה. השופטת ציינה כי גם המתלונן מחזיק בתעודת נכה וכי רכבו נשא תו נכה; הנאשם, לעומת זאת, הניח שאין למתלונן זכאות לחנות במקום מבלי לברר זאת.

הראיה המרכזית הייתה סרטון מצלמת אבטחה עירונית. התיעוד צולם מרחוק, ללא קול, וחלק מן המגע הפיזי הוסתר מאחורי רכב חונה. למרות מגבלותיו, הוא אפשר לבית המשפט לקבוע מה קדם לעימות ומה אירע בחלקו המרכזי. בסרטון נראית האישה עומדת במרכז מקום החניה, מסמנת לנהג לעצור ונסוגה בהדרגה עם התקדמות מכוניתו. בית המשפט קבע שהנאשם עצר רק לאחר שיותר ממחצית רכבו נכנסה לתא החניה. השופטת נמנעה מלקבוע שהמכונית פגעה באישה פיזית, אך מצאה כי הנהיגה סיכנה אותה והסבירה את חששו של בעלה.

עוד קבעה השופטת כי הנאשם היה מי שיצא ממכוניתו והתקדם לעבר המתלונן, ולא כפי שטען כי המתלונן רץ אליו מיד לאחר שיצא. מן התיעוד עלה שהנאשם הדף את המתלונן, המשיך להכותו, הצמיד אותו לחלקה הקדמי של מכונית סמוכה ובהמשך הפילו לקרקע. בכך לא נשללה האפשרות שהמתלונן הנחית מהלומה בשלב הראשון של המגע, אך נדחתה גרסת הנאשם שלפיה היה נתון לתקיפה שמפניה נאלץ להתגונן לאורך העימות כולו.

במסגרת הערכת מהימנותו של הנאשם התייחסה השופטת גם לדרך שבה דיבר על בני הזוג. כשעומת עם הסרטון, הודה שהאישה עמדה במרכז החניה ונסוגה מפני מכוניתו, אך התייחס לכך בביטול: "הייתה צריכה, בטח שהיא צריכה ללכת אחורה, כן, למה היא חוסמת את החניה? היא סדרנית שם?". השופטת כתבה: "באופן כללי, התרשמתי כי ייחסו של הנאשם ליוליה ולמתלונן במהלך עדותו היה יחס מזלזל ומתנשא, וכי באותה גישה הוא פעל כלפיהם בעת האירוע, מתוך נקודת השקפה שלפיה זכויותיו עדיפות על זכויותיהם".

הביקורת נגעה גם להזכרת מעמדו הציבורי והארגוני של הנאשם. בכותרת הכרעת הדין מופיע שמו, "יעקב ואחניש". השופטת ציינה כי "כבר בפתח עדותו הראשית מצא הנאשם לנכון לציין כי הוא משמש כיו"ר ועד העובדים הארצי של אגד, חבר מועצת העיר ו"עוד הרבה טייטלים", מבלי שהיה לנתונים אלו כל רלוונטיות לדיון ההוכחות". לדבריה, אמירות דומות נשמעו גם מיד לאחר האירוע ובחקירה במשטרה. בהמשך הכרעת הדין ציינה כי הנאשם הודה שאמר לאישה "את לא יודעת עם מי את מתעסקת". בית המשפט לא קבע שהמעמד הארגוני הוא יסוד של העבירה, אלא הביא את הדברים במסגרת בחינת גישת הנאשם לבני הזוג ומהימנות גרסתו.

השופטת דחתה גם את הטענה שהמתלונן ואשתו היו שיכורים, לאחר שהנאשם העיד כי שמע זאת מאחרים. הטענה לא נתמכה בראיות, והפקחים שהגיעו למקום, החוקרת שגבתה את עדות המתלונן והרופא שבדק אותו לא דיווחו על סימני שכרות. השופטת הגדירה אותה "טענת סרק שהיוותה ניסיון מצד הנאשם להשחיר את דמותם של המתלונן ויוליה בעיני בית המשפט". היא זקפה לחובתו גם את העובדה שלא הזמין עדי ראייה שלדבריו יכלו לתמוך בגרסתו. שני אנשים שהמשטרה פנתה אליהם בעקבות פרטים שמסר הכחישו כי היו עדים לאירוע.

מנגד, בית המשפט לא התעלם מקשיים בעדות המתלונן. הוא התקשה לשחזר את שלבי המאבק, ובחקירתו במשטרה הודה שהגיב באלימות. רעייתו תיארה אף היא דחיפות הדדיות ולא הצליחה להציג רצף מלא של כל המהלומות. המתלונן אף הבהיר בבית המשפט כי הנאשם לא חנק אותו, בניגוד לניסוח כתב האישום, אלא אחז בראשו. השופטת מצאה את עדויות בני הזוג כנות, אך קבעה שלא ניתן לקבוע על יסודן כי הבעל פעל לכל אורך האירוע בהגנה עצמית בלבד. גם איכות הסרטון לא אפשרה לקבוע מי מן השניים הכה ראשון.

מומחה מטעם ההגנה סבר שניתן לזהות בסרטון מכה ראשונה מצד המתלונן. אלא שחוות דעתו התמקדה, לבקשת הסנגור, במקטע שאורכו כחצי שנייה בלבד. השופטת מצאה בה סתירות, ובהן תיאור של אגרוף בכותרת לצד תיאור של יד פתוחה בגוף הניתוח, וקבעה שלא ניתן להסיק ממנה שהיה מגע בין ידו של המתלונן לבין פני הנאשם. לדבריה, "בחינה כה צרה ומצומצמת של התקרית מעוותת את התמונה השלמה, מוציאה את הדברים מהקשרם ואינה משקפת נאמנה את התנהלותם הכוללת של הצדדים". הקושי להכריע במכה הראשונה הוא שהותיר ספק סביר ביחס לעבירת התקיפה שיוחסה לנאשם בכתב האישום.

למרות הספק הזה, נדחתה טענת ההגנה העצמית. השופטת קבעה כי הנאשם הוא שפתח בהתנהגות מאיימת כלפי האישה באמצעות רכבו, ובהמשך יזם את העימות עם בעלה. גם בהנחה שהבעל הנחית את המכה הראשונה, עוצמת האלימות שהפעיל הנאשם חרגה מן הנדרש כדי להדוף תקיפה: הוא המשיך להכות את המתלונן לאחר שכבר התגבר עליו. בהקשר זה הזכירה השופטת את יתרונו הפיזי ואת הצהרתו כי הוא מיומן בקרב מגע. מסקנתה הייתה שלא התקיימו דרישות הנחיצות והמידתיות הנדרשות להגנה עצמית.

סוגיה נוספת שנדונה בהכרעת הדין הייתה פתיחת התיק מחדש. לאחר שהתיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות, הגישה האישה ערר אף שלא הוכרה באופן רשמי כמתלוננת. ההגנה ביקשה לבטל את האישום בטענה שהערר הוגש בידי מי שלא הייתה רשאית להגישו. השופטת קיבלה שנפל פגם בהתנהלות רשויות החקירה, שאינה תואמת את סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי ואת הנחיית פרקליט המדינה הרלוונטית. היא ציינה כי המשטרה לא גבתה מהאישה תלונה כאשר הגיעה לתחנה ביום האירוע, ורק כעבור חודש נגבתה עדותה, בלי שתוקן מעמדה. כן הדגישה שעל אף ההתנהגות כלפיה שתוארה בכתב האישום, לא יוחסה לנאשם עבירה נפרדת בגינה.

עם זאת, השופטת קבעה כי מקור הפגם במחדל המשטרה ולא בפגיעה מהותית בזכויות הנאשם. האישה הגישה את הערר בידיעת בעלה ובהסכמתו, והפגם לא הצדיק ביטול האישום מטעמי הגנה מן הצדק. נדחתה גם טענת ההגנה שהיה צורך להעמיד לדין את שני המשתתפים בתגרה: השופטת הבחינה בין חלקם של השניים וציינה כי הנאשם חולל את העימות ונקט אלימות קשה יותר. אשר לאפשרות של הסדר מותנה, קבעה כי הנאשם לא קיבל אחריות למעשיו, תנאי נדרש לבחינת המסלול, וכי האירוע סווג כסכסוך דרך שאינו נכלל ככלל בנושאים המופנים אליו.

המדינה עמדה על הרשעה בעבירת התקיפה המקורית, וההגנה ביקשה זיכוי מוחלט, אף שבית המשפט העלה במהלך הדיונים ובשלב הסיכומים את האפשרות להרשעה בתגרה. השופטת קבעה כי לנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן מפני עבירה זו, ולכן ניתן להחיל את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ולהרשיעו בעבירה שונה מזו שבכתב האישום. עבירת התגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין, מחייבת השתתפות שלא כדין בקטטה במקום ציבורי; העונש המרבי הקבוע לה הוא שנת מאסר. השופטת מצאה כי שני המעורבים נקטו אלימות, וכי חלקו של הנאשם היה דומיננטי ונשא עמו חבלות של ממש למתלונן. לפיכך זיכתה אותו מחמת הספק מתקיפה הגורמת חבלה ממש והרשיעה אותו בעבירת תגרה. ההכרעה ניתנה ב-10 בנובמבר 2026, והיא עוסקת באחריותו הפלילית ולא בגזירת עונשו.

ת"פ 79471-05-25.