צבע ותיק שעישן במשך עשרות שנים הוכר כמי שמחלת הריאות החסימתית הכרונית שלו קשורה גם לעבודה, אף שהעישון היה הגורם העיקרי למחלה ואף שהיא ככל הנראה הייתה מתפתחת גם בלעדי החשיפה התעסוקתית. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי לאחר שמינה שתי מומחיות רפואיות שהגיעו למסקנות שונות. הביטוח הלאומי ביקש לייחס את המחלה לעישון כבד ולדחות את התביעה; העובד טען שהחשיפה החוזרת לצבעים, לממסים ולאבק שיוף תרמה לפחות להחמרת מצבו. בית הדין אימץ חוות דעת שהעריכה את תרומת העבודה ב־20% והורה לשלם לעובד הוצאות שכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ש״ח.
התובע, יליד 1960, עסק בצביעה במשך שנים כעצמאי וכשכיר. לפי התשתית העובדתית שגיבשו הצדדים, הוא עבד בדרך כלל חמישה ימים בשבוע, כעשר שעות ביום, ונחשף בעבודתו לצבעים, למדללים, לחומרי סיד ולאבק שנוצר בעת שיוף צבע ישן וביצוע תיקונים. העבודה בוצעה במקומות פתוחים וסגורים. עד סוף שנות התשעים לא השתמש העובד באמצעי מיגון נשימתי, ובהמשך השתמש במסכת בד פשוטה. לצד החשיפה הזאת עמד נתון רפואי כבד משקל: לפי הרישומים הרפואיים הוא צבר כ־60 שנות חפיסה של עישון, מדד המגלם את היקף העישון לאורך השנים.
העובד אובחן בסביבות גיל 60 כחולה במחלת ריאות חסימתית כרונית, COPD, עם שינויים אמפיזמטוטיים קשים. בבדיקות שנזכרו בחומר הרפואי נמצאה הפרעה חסימתית בתפקודי הריאות, ובבדיקת הדמיה תוארו שינויים קשים ברקמת הריאה. השאלה בבית הדין לא הייתה אם העובד חולה, וגם לא אם העישון הוא גורם סיכון משמעותי. המחלוקת הייתה אם בתנאי עבודתו, שחזרו על עצמם לאורך שנים, היה גורם נוסף שהשפיע על הופעת המחלה או על החמרתה באופן המצדיק הכרה בפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה.
בתחילה הסכימו הצדדים בשנת 2023 למנות מומחית רפואית מטעם בית הדין, ד"ר דורית ויינברג. התשתית העובדתית שהועברה אליה כללה את תקופות העבודה שהיו מוסכמות באותה עת, בהיקף שחישבה בכ־16 שנים. המומחית הכירה בכך שחלק ממקרי מחלת הריאות החסימתית קשורים לחשיפה בעבודה, אך הדגישה כי עישון הוא גורם סיכון חזק בהרבה. היא קבעה שסיכוי ההשפעה של החשיפה התעסוקתית במקרה הזה נמוך בהרבה מ־50%, וכי מאפייני המחלה, ובעיקר האמפיזמה, מתאימים יותר למחלה הנגרמת מעישון כבד מאשר מחשיפה לחומרים בעבודה.
העובד ביקש שאלות הבהרה ובהמשך מינוי מומחה נוסף והוכחת תקופות חשיפה ארוכות יותר, אך בקשותיו לא התקבלו תחילה. במאי 2024 נדחתה תביעתו בהסתמך על חוות דעתה של ד"ר ויינברג. זה לא היה סוף הדרך: העובד ערער לבית הדין הארצי לעבודה, ובמסגרת הערעור הוסכם להחזיר את ההליך לבית הדין האזורי ולאפשר לו להביא ראיות נוספות על תקופות עבודתו. ההבחנה בין פסק הדין הקודם לבין ההכרעה הנוכחית חיונית להבנת השינוי בתוצאה: התביעה שנדחתה בשלב הראשון נבחנה מחדש לאחר שהתשתית העובדתית הורחבה.
לאחר החזרת התיק הוגשו מסמכים ואישורים ממקומות עבודה ונשמעה עדותו של עובד נוסף. במרץ 2025 גיבשו הצדדים תשתית מוסכמת רחבה יותר, שכללה תקופות עבודה נוספות כשכיר וכעצמאי, לרבות עבודה במלון. התיאור של תנאי העבודה נותר דומה: חשיפה לחומרים נדיפים ולאבק שיוף, לעיתים ללא הגנה מספקת, במהלך ימי עבודה ארוכים. המומחית הראשונה התבקשה לבחון את הממצאים שוב, אולם גם לאחר שהוצגה לה התשתית המורחבת נותרה בעמדתה שאין קשר סיבתי בסבירות הדרושה בין העבודה למחלת הריאות.
העובד טען שחוות הדעת הראשונה לא נתנה משקל מספק למשך החשיפה המצטברת ולא הפרידה כראוי בין שתי שאלות שונות: האם העבודה תרמה במידה כלשהי למחלה, ואם כן מה גודל תרומתה ביחס לגורמי סיכון אחרים. המוסד לביטוח לאומי התנגד למינוי מומחה נוסף וטען כי חוות הדעת ברורה ומנומקת. אולם בית הדין קבע שמדובר במקרה בלתי שגרתי, לנוכח שינוי משמעותי בהיקף שנות החשיפה וקשיי ניסוח ופרשנות בחוות הדעת. בפברואר 2026 מונתה מומחית נוספת, ד"ר קרין ציקל שלום.
ד"ר ציקל שלום לא ניסתה להמעיט בחשיבות העישון. היא קבעה כי הוא הסיבה המרכזית למחלת הריאות וכי סביר שהמחלה הייתה מתפתחת גם בלעדי החשיפה בעבודה. ואולם היא הבחינה בין הגורם העיקרי לבין האפשרות שגורם אחר החמיר את מצב הריאות. לדבריה, עבודה ממושכת עם אדי צבע, ממסים ואבק גורמת לגירוי כרוני מצטבר של דרכי הנשימה. מסכת הבד הפשוטה שבה השתמש העובד בחלק מן השנים אינה מסננת כראוי חלקיקים דקים וחומרים נדיפים. על יסוד מכלול התנאים העריכה המומחית שקיימת סבירות העולה על 50% לכך שהחשיפה תרמה למחלה או להחמרתה, ושחלקה בתוצאה הוא 20%.
המוסד לביטוח לאומי ביקש להעדיף את המומחית הראשונה. לטענתו, זו הסתמכה על ספרות רפואית ועל מאפייני מחלתו של העובד, בעוד המומחית השנייה לא הפנתה במפורש למחקרים התומכים בשיעור ההשפעה שחישבה. עוד נטען שקיימת סתירה בין ההערכה שהמחלה הייתה מופיעה גם ללא העבודה לבין קביעה שהעבודה תרמה לה בסבירות גבוהה. העובד השיב כי דווקא חוות הדעת השנייה מתמודדת עם מלוא נסיבות החשיפה ועם ההבדל בין קשר סיבתי לבין שיעור ההשפעה; ולחלופין, אם מדובר בשתי חוות דעת שוות משקל, יש להעדיף את זו המיטיבה עם המבוטח. בית הדין הזכיר שההלכה קובעת כי "הנטייה היא להעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח" רק כאשר חוות הדעת שוות משקל.
בית הדין, בהרכב השופט הבכיר מירון שוורץ ונציגי הציבור מנאל אשקר ותמיר עין גיל, דחה את הטענה לסתירה פנימית בחוות הדעת השנייה. בהכרעתו הודגש כי "יש להבחין בין הגורם העיקרי להתפתחות המחלה לבין גורמים נוספים אשר עשויים לתרום להיווצרותה או להחמרתה". העובדה שהעישון היה הדומיננטי אינה שוללת שהחשיפה לחומרים לאורך שנות העבודה החמירה את הליקוי. נקבע גם שהיעדר הפניות מפורשות למאמרים בחוות דעת אחת אינו בהכרח הופך אותה לפחות מקצועית מחוות דעת אחרת; יש לבחון את הנימוק הרפואי ואת התאמתו לנסיבות האישיות והעובדתיות.
לאחר בחינת שתי חוות הדעת קבע בית הדין כי לכל הפחות מדובר בחוות דעת שוות משקל, וכי במצב זה יש להעדיף את זו המיטיבה עם המבוטח, בהתאם לפסיקה שאימץ. הוא הדגיש כי "אין די בעצם קיומן של מסקנות רפואיות שונות" כדי להעדיף אוטומטית כל חוות דעת חיובית, אלא יש לבחון תחילה את בסיסן ומשקלן של השתיים. בהקשר זה נקבע כי "לכל הפחות מדובר בשתי חוות דעת שוות משקל". כאן חוות הדעת השנייה הסבירה מדוע החשיפה המצטברת לצבעים ולאבק היא גורם מחמיר, והעריכה את תרומתה ב־20%, השיעור המשמעותי שנדרש לעניין זה. התביעה התקבלה והמחלה הוכרה כפגיעה בעבודה, אף שהעישון נשאר הגורם העיקרי. המוסד לביטוח לאומי חויב בשכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ש״ח, לתשלום בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.