אב לשישה ילדים שהורשע בסדרת איומים ותקיפות נגד אשתו וילדיו נשלח ל־17.5 חודשי מאסר בפועל, אף שהציג מסמכים על השתתפות בקבוצות טיפוליות בזמן מעצרו. בבית משפט השלום קבע השופט שהמאמצים הראשוניים אינם מוכיחים ירידה במסוכנות, בעוד שירות המבחן העריך סיכון גבוה להישנות עבירות והאישה שוהה במקלט לנפגעות אלימות. המדינה ביקשה מתחם מאסר של 30–44 חודשים, וההגנה עתרה למתחם מקל בהרבה ולהסתפקות בתקופת המעצר. בית המשפט העמיד את המתחם על 16–32 חודשי מאסר, דחה סטייה ממנו מטעמי שיקום, אך מיקם את עונשו של הנאשם בחלקו הנמוך.
כתב האישום המתוקן שבו הודה הנאשם מתאר שורה של אירועים בבית המשפחה ובמהלך נסיעה משותפת באוקטובר 2025. הנאשם, שנהג לעבוד כנהג משאית והיה אז בן 41, התנגד לקשר זוגי שניהלה אחת מבנותיו. על רקע המחלוקת איים על הבת בהרג, ובמקרה אחר אמר לה שתלווה לקבר במקום לחופה. באחד הלילות העיר את אשתו, הרס בגדים וציוד של הבת באמצעות מים באמבטיה, ואיים עליה תוך החזקת סכין. בעוד האירועים מתרחשים, הגיעה הבת לתחנת המשטרה וקיבלה שיחה מאמה שהזהירה אותה מן המתרחש בבית.
המעשים לא הסתכמו באיומים מילוליים. באחד הוויכוחים עיקם האב את ידיו של בנו והחזיק אותן מאחורי גבו עד שהאם התערבה. במהלך אירוע משפחתי אחר הצמיד סכין לזרועו של הבן, ולמחרת השתמש בספירלה של פותחן יין כדי לדקור את הבן כמה פעמים. כאשר בתו התערבה נצמדה הספירלה גם לבטנה, עד שהצליחה להדוף את החפץ. במהלך נסיעה לירושלים איים האב בשיחת טלפון לפגוע בילדה נוספת, ואשתו ניסתה להרגיע את השיחה ואת הילדה. באירוע אחר איים על אשתו, זרק את חפציה והעיף שולחן לעבר רגליה.
הנאשם הודה במסגרת הסדר דיוני בעבירות של היזק לרכוש במזיד, תקיפת קטין בידי אחראי, ריבוי עבירות איומים ותקיפת בת זוג. אף שהאירועים נפרשו על פני כמה מועדים וכללו כמה נפגעים, בית המשפט ראה בהם רצף עברייני אחד לצורך קביעת מתחם ענישה. עם זאת, הודגש שריבוי הקורבנות, המעשים והנסיבות נשאר גורם מרכזי בקביעת חומרת האירוע. אין פירוש הדבר שכל איום או תקיפה נבלעו במעשה יחיד נטול משמעות עצמאית. בכך נשמר ההבדל בין ההכרעה הדיונית על מתחם אחד לבין בחינת החומרה המצטברת: לא מדובר בפגיעה באדם אחד בלבד אלא בשלושה מבני הבית, ובכמה צורות של אלימות. בית המשפט נדרש משום כך גם לפגיעה בשלומם הגופני וגם להשפעה של הפחד והשליטה בתוך התא המשפחתי.
תסקיר שירות המבחן הציג את גרסתו של הנאשם, שהביע צער וחרטה ואמר כי פעל מתוך מצוקה בעקבות הקשר שניהלה בתו וחשש מפני פירוק התא המשפחתי. הוא מסר שבעבר לא נהג להכות את אשתו וילדיו, למעט המעשים שבכתב האישום. המתלוננת, לעומת זאת, דיווחה לשירות המבחן על אלימות פיזית ומילולית לאורך חיי הנישואים, על קנאה ושליטה ועל חששה להתלונן. אלה תכנים שהובאו בתסקיר, ואין לבלבל בינם לבין עובדות כתב האישום שבהן הורשע הנאשם. לפי התסקיר, האישה חששה לחייה והמשיכה לשהות במקלט לנשים נפגעות אלימות.
שירות המבחן מצא אצל הנאשם נכונות מילולית להשתנות ולהשתתף בטיפול בכעסים, אך גם קושי להבין את חומרת המעשים ודפוסים נוקשים וכוחניים בשעת תסכול. חומרה מיוחדת יוחסה לדיווח שהנאשם ניסה ליצור קשר עם המתלוננת מתוך המעצר כדי לשכנעה שלא לספר על האלימות ולחדש את הזוגיות. לאחר בחינת הגורמים הללו הוערכה מסוכנותו כגבוהה, ולא ניתנה המלצה לטיפול בקהילה. שירות המבחן סבר שעונש מאסר מוחשי לצד טיפול במסגרת הכליאה עשוי להציב גבול להתנהגותו.
התביעה תיארה פגיעה חמורה בביטחון האישה והילדים בתוך הבית, המקום שאמור להיות בטוח עבורם. היא ביקשה מאסר ארוך והסתמכה על חומרת האיומים, השימוש בחפצים וריבוי האירועים. הסנגור טען שהמחלוקת המשפחתית התרכזה בפרק זמן קצר, שמרבית העבירות היו איומים ולא נגרמו חבלות משמעותיות במקרים מסוימים, ושאין לתת משקל מכריע לדיווחים שאינם חלק מכתב האישום. לדבריו, שירות המבחן לא שקל די הצורך את השתלבות הנאשם בקבוצות במסגרת מעצרו ואת האפשרות לשיקומו. ההגנה הדגישה גם שהנאשם נעדר הרשעות קודמות ושנפרד מאשתו, וביקשה להסתפק במעצר שכבר ריצה.
בית המשפט הבחין בין פעילות חיובית בתחילת הדרך לבין שיקום משמעותי שמצדיק חריגה ממתחם ענישה. המסמכים שהגישה ההגנה אמנם העידו על השתתפות הנאשם בתוכניות ועל מוטיבציה לשינוי, אך הוגדרו כתוכניות הכנה לטיפול. נקבע ש״לכל היותר ניתן לומר כי הנאשם בראשיתו של הליך טיפולי״, ושאין בעצם ההשתתפות הוכחה להפחתת המסוכנות. לפיכך נדחתה הבקשה לסטות מטעמי שיקום, אף שבית המשפט הביא את מאמציו בחשבון בבחירת העונש בתוך המתחם.
השופט התייחס גם למשמעות המיוחדת של אלימות במשפחה: התקיפה והאיומים נעשו כלפי ילדים ובת זוג התלויים באב ובמקום שבו אמורה להישמר תחושת הביטחון שלהם. הוא ציטט פסיקה המדגישה כי עבירות אלה עלולות להתרחש ״בין כתלי הבית באופן הסמוי מן העין״, וכי יש צורך בענישה מרתיעה ומוחשית. לצד זאת נשקל ההבדל בין תיק זה למקרים חמורים יותר שנדונו בפסיקה, ונקבע מתחם הנמוך מזה שביקשה התביעה, אך גבוה במידה ניכרת מזה שהציעה ההגנה.
בקביעת העונש הסופי ניתנו לנאשם נקודות זכות על הודאתו, החיסכון בעדות בני המשפחה, העדר עבר פלילי והנכונות להתחיל בטיפול. מנגד נשקלו דיווחי שירות המבחן, החשש שנמשך מצד האישה והעדר פעולה ממשית לתיקון הנזק. בית המשפט קבע 17.5 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר, מאסרים מותנים נפרדים בגין אלימות, איומים והיזק בזדון, התחייבות בסך 5,000 ש״ח ופיצוי בסך 4,000 ש״ח למתלוננת. לצד הענישה הובהר לשירות בתי הסוהר כי רצוי לאפשר לנאשם להמשיך את הטיפול שכבר החל, אך טיפול זה לא החליף את המאסר שנגזר עליו.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.