מכתב מנדלבליט לגרמניה: מדוע בקשת ההגנה לגילויו נדחתה

מכתב ששלח היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט לרשויות בגרמניה בשנת 2017 לא יימסר לעיונו של הנאשם מיכאל גנור במסלול האוטומטי של גילוי חומר חקירה. כך נקבע בהחלטת ביניים בבקשה 284, שבה ביקש גנור לעיין במכתב שנזכר בעדותו של שגריר ישראל לשעבר בגרמניה. ההגנה טענה שהמסמך עשוי להאיר את עמדת המדינה ביחס לטוהר המידות בעסקאות רכש כלי השיט שבמוקד האישום; המדינה השיבה שאין מדובר בראיה הנוגעת לאישום, ואף טענה שהמכתב אינו ברשותה. הבקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי נדחתה, אך בית המשפט הבהיר כי ההגנה יכולה לנסות לבקשו בהליך נקודתי לפי סעיף 108.

עו"ד ועדיין לא באתר שלנו? לא "עוד אינדקס" עורכי דין. מיליוני חשיפות ואפקטיביות מוכחת. הרישום לאינדקס לא כרוך בתשלום. פרטים

הבקשה נולדה במהלך משפט העוסק בטענות למנגנון שוחד שהשפיע על עסקאות רכש ביטחוני מול גרמניה. לדברי הסנגורים, בקיץ 2017, כאשר חקירת הפרשה עדיין התנהלה, ביקש היועץ המשפטי לממשלה להעביר לממשלת גרמניה מסר ביחס להמשך עסקאות רכישת הצוללות 7–9. לשיטתם, העובדה שמכתב רשמי נשלח מטעמו של ראש התביעה הכללית בזמן אמת עשויה לעניין את ההגנה, במיוחד כאשר המדינה טוענת בהליך הפלילי שנפלו פגמים פליליים במגעים הקשורים לעסקאות.

ההגנה הסתמכה על חקירתו הנגדית של השגריר לשעבר הדס. העד אישר שהכיר את המכתב ופעל בהעברתו לרשויות הגרמניות. הסנגור ביקש ללמוד מכך שמדינת ישראל הודיעה לגרמנים שאין חשש לפגיעה בטוהר המידות. עמדת ההגנה הייתה שאין לדרוש מנאשם להוכיח מראש שמסמך יוביל לזיכויו; לשיטתה, די באפשרות ממשית שהוא יסייע לבחון את גרסת הנאשם, את תפיסת רשויות האכיפה ואת האפשרות להעלות טענות של הגנה מן הצדק.

אלא שהדיון בפרוטוקול העדות לא תמך באופן חד־משמעי בנוסח שהסנגור ביקש לייחס למכתב. כאשר נשאל הדס אם המכתב אומר שאין חשש לפגיעה בטוהר המידות, השיב תחילה בחיוב באופן כללי, אך בהמשך הסביר שהמסר היה כי החקירה המתנהלת בישראל אינה צריכה להפריע לקידום העסקה. לנוכח ניסיון נוסף לברר אם הוזכר העדר חשד, הבהיר: ״אין לי את הנוסח המדויק, אבל מה שברור לי שהאמירה הייתה שזה לא צריך להפריע לזה״. בית המשפט עמד על ההבחנה: מסר שאין קשר בין החקירה ובין המשך העסקה אינו זהה לקביעה רשמית שלא היה כל חשד למעשה פסול.

התביעה התנגדה לחשיפת המכתב. היא טענה שחומר חקירה הוא חומר שיש לו זיקה ראייתית לאישום, ולא כל עמדה, הערכה או התכתבות רשמית המתייחסת לנושא שעליו נסב משפט. לטענתה, מסמך המתאר תפיסה של הרשויות או הסבר דיפלומטי בנוגע לרכש אינו יכול כשלעצמו להפריך או לאשר את האירועים שמיוחסים לנאשם בכתב האישום. עוד טענה התביעה שהמכתב אינו נמצא ברשותה ושאין לה מידע ודאי על קיומו, בניגוד לרושם שההגנה ביקשה ליצור. הסוגיה לא הוכרעה על בסיס הנחה מוכחת שהמכתב מצוי בידי המאשימה.

התביעה הזכירה גם החלטה קודמת משנת 2023, שבה נדחתה בקשת הגנה לקבל הצהרות מטעם המדינה לגרמניה ביחס לעסקאות הצוללות, ובהן מסמך מאוחר יותר שנקשר למנכ״ל משרד הביטחון לשעבר. לשיטתה, ההבדל בין מכתב משנת 2017 לבין הצהרה משנת 2022 אינו משנה את מבחן הרלוונטיות: גם עמדה רשמית בזמן חקירה, ואפילו לאחריה, אינה מחליפה ראיות שנוגעות למערכת היחסים המושחתת הנטענת באישום.

מנגד ביקשה ההגנה להבדיל במפורש בין שני המסמכים. המכתב של מנדלבליט, הסבירה, נכתב בזמן שהחקירה הייתה בעיצומה ונשלח על ידי ראש מערך התביעה, ולא שנים אחרי השלמת החקירה. הסנגור גם טען שהמכתב הזה לא עמד בבסיס בקשה קודמת ולכן אין כאן ניסיון פשוט לפתוח מחדש הכרעה שכבר ניתנה. לדבריו, אם המדינה טוענת שאינה יודעת מה תוכנו, קשה לה לקבוע בביטחון שאין בו דבר רלוונטי. לכל הפחות, ביקשה ההגנה לברר את המסמך באמצעות העדות שכבר נשמעה.

בית המשפט לא קיבל את הבקשה, אך הדגיש שמסקנתו אינה נשענת רק על אי־הוודאות ביחס לנוסח המכתב. הטעם העיקרי היה משפטי: גם אם המכתב כלל הצהרה הקרובה לזו שההגנה מייחסת לו, הדבר אינו הופך אותו בהכרח ל״חומר חקירה״ המקים זכות עיון לפי סעיף 74. בהחלטה הוסבר כי מסמך המציג עמדה ממשלתית או דיפלומטית על המשך עסקה אינו בהכרח מוכיח אם התרחשו המעשים הפליליים הנטענים, כשם שעמדה של משרד הביטחון לגבי העסקאות לא יכולה כשלעצמה לשלול את קיומו של מנגנון השוחד המיוחס בכתב האישום.

ההחלטה נשענת על הבחנה מוכרת בין חומר הנמצא בליבת ההליך הפלילי ובין חומר שאולי יסייע להגנה בתרחיש מסוים. בית המשפט ציטט את ההלכה שלפיה זכות העיון הרחבה מכוח סעיף 74 חלה על ״ברי״, להבדיל מ״שמא״. במילים אחרות, לא כל מסמך שההגנה הייתה רוצה לבחון, או שעשוי לתמוך בטענה נלווית, נכלל במסגרת החובה הכללית להעמיד חומרי חקירה לעיון. גם תיקון החוק משנת 2016 צמצם את ההגדרה של חומר החקירה לחומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום.

למרות דחיית מסלול סעיף 74, בית המשפט לא קבע שלמכתב אין אפשרות להועיל להגנה בשום מובן. בהחלטה נאמר כי ״יתכן שיש בהצהרה של ראש התביעה בישראל [...] כדי לסייע להגנה בטענות אחרות כנגד האישום״, אולם אפשרות זאת אינה מספיקה כדי להגדירו חומר חקירה. המסלול החלופי הוא בקשה ממוקדת לפי סעיף 108, שבה אפשר להזמין את מחזיק המסמך, לקבל את עמדתו ולבחון לא רק את הרלוונטיות אלא גם שיקולים נוספים הקשורים לחשיפתו. ההחלטה אינה קובעת שמסלול כזה יצליח, ואף מדגישה שאין בה הבעת עמדה על תוצאת בקשה עתידית.

כך הסתיימה בקשת העיון המסוימת בדחייה, בלי קביעה עובדתית על תוכנו המדויק של המכתב ובלי הכרעה בשאלת אשמתו של גנור בהליך העיקרי. ההבחנה שקבע בית המשפט ממחישה כיצד זכות הגנה רחבה לעיון בראיות אינה הופכת כל מסמך רשמי שעשוי להיות שימושי למסמך שהתביעה חייבת למסור אוטומטית. ההגנה עדיין רשאית לנסות להשיגו, אך תצטרך לעשות זאת בדרך המשפטית המתאימה ובכפוף לבחינה ממוקדת של הצורך בו.