בילוי משפחתי על גדת נהר הירדן הפך לאירוע אלים כאשר צעיר איים על משפחה ערבית בנשק, דרש ממנה לעזוב את המקום, רדף אחריה למיקום אחר ולבסוף נגח בפניו של האב וגרם לאובדן הכרתו. בית המשפט המחוזי, מפי השופט חנא סבאג, גזר על הצעיר 38 חודשי מאסר בפועל ופיצוי של 25,000 ש״ח למתלונן, לאחר שהודה בעבירות פציעה ואיומים ממניע גזעני, החזקת נשק והפרעה לשוטר. התביעה ביקשה לפחות 42 חודשי מאסר, ואילו ההגנה ביקשה להסתפק בתקופת המעצר בשל מצבו הנפשי וטראומות עבר. בית המשפט הכיר בנסיבותיו האישיות אך דחה את הניסיון להסביר את התקיפה כהתפרצות פוסט־טראומטית.
על פי כתב האישום המתוקן, ב־3 במאי 2025 הגיע המתלונן עם משפחתו וחברים לנפוש ליד נהר הירדן, סמוך לקיבוץ להבות הבשן. בשעות אחר הצהריים הגיע הנאשם למקום והורה להם לעזוב בשל מוצאם. הוא קרא לעברם ״תחזרו לסוריה״ ואיים כי ירסס אותם ברובה אם לא יסתלקו. משפחתו של המתלונן לא השיבה באלימות: האב אסף את הנוכחים ועבר עמם למקום אחר, כ־50 מטרים משם. אלא שהנאשם הגיע גם למקום החדש, הפעם כשהוא מחזיק ברובה M-16 שקיבל מחייל שהכיר היכרות שטחית, ובחברת החייל שנשא אקדח.
למרות המעבר, שוב דרש הנאשם מהמשפחה לעזוב. במהלך חילופי דברים אמר המתלונן ״אחי, אנחנו גבעתי״, ואז נגח הנאשם בפניו. האב נפל ארצה, איבד את הכרתו לכמה דקות ופונה לבית החולים זיו בצפת עם חבלה באפו. לאחר האירוע נמלט הנאשם מהשוטרים בחציית הנחל, והם לא הצליחו לאתרו באותו יום. הוא נעצר ב־12 במאי. בהסדר הטיעון הורשע על פי הודאתו, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה על העונש. ההגנה הורשתה לטעון שהנאשם לא הבין את האמירה על ״גבעתי״, אף שהתביעה לא הסכימה לטענה.
בתסקיר נפגע העבירה תואר הנזק שמעבר לחבלה הגופנית. האב דיווח על כאבים באפו, על צלקת ועל תסמינים גופניים נוספים, אך גם על חרדה, אובדן ביטחון ובושה על כך שלא הצליח להגן על משפחתו. לדבריו, האמון שלו בזולת נפגע, הוא התקשה לשוב לתפקוד רגיל ונמנע מבילויים בחיק הטבע. גם בנו שהיה בן שבע בעת האירוע גילה בעקבותיו סימני חרדה, קשיי שינה ושינויים התנהגותיים. בית המשפט בחר שלא לחשוף את כל פרטי התסקיר מטעמי פרטיות, אך הדגיש את הפגיעה המתמשכת באב ובילדיו.
התביעה טענה כי מעשי הנאשם פגעו לא רק בגופו של אדם אחד, אלא בזכותם של בני משפחה לבלות בביטחון במרחב הציבורי בלי שיבחינו ביניהם על רקע מוצא. היא הדגישה את שני שלבי האירוע: המשפחה התרחקה כדי למנוע חיכוך, והנאשם בחר להגיע שוב כשהוא חמוש. לטענתה, השילוב של איום ברובה, אלימות בפועל ובריחה מהשוטרים הצדיק מתחם של 36 עד 54 חודשי מאסר, ועונש שלא יפחת מ־42 חודשים, לצד מאסר מותנה, קנס ופיצוי.
ההגנה ביקשה להתמקד בגילו של הנאשם ובמצבו הרפואי והנפשי. הוא היה כבן 20 במועד המעשים, ללא הרשעות קודמות, גדל במשפחה חרדית והתקשה במסגרות לימודיות. לפי התסקיר, בילדותו הותקף קשות על ידי כלב ובהיותו נער נחשף לאסון מירון והשתתף בפינוי נפגעים. סנגורו הציג חוות דעת פסיכיאטרית שביקשה להסביר את התגובה האלימה בעקבות תסמינים פוסט־טראומטיים שלא טופלו. ההגנה הדגישה שהוא הודה, הביע חרטה, עבד באופן עצמאי ועסק בפעילות התנדבותית, וביקשה שעונשו לא יחרוג מתקופת המעצר הממושכת שכבר ריצה.
המחלוקת על חוות הדעת הייתה אחד הצירים המרכזיים של ההכרעה. הפסיכיאטרית סברה שהנאשם עלול לחוות מצבים חברתיים עמומים כאיום קיומי ולהגיב באימפולסיביות, גם בלי לאבד את היכולת להבחין בין מותר לאסור. מנגד, התביעה טענה שאין לקבל הסבר המנסה להחליף את המניע הגזעני שהנאשם הודה בו, ושחוות הדעת לא נבנתה על בחינה מספקת של חומרי החקירה. היא הצביעה על כך שהמומחית לא צפתה בסרטוני האירוע ולא עיינה בהודעות הנאשם במשטרה.
בית המשפט הבחין בין האפשרות שלנאשם יש פגיעה נפשית לבין הקביעה שהפגיעה הזאת מסבירה את האירוע המסוים. לאחר חקירת המומחית כתב השופט: ״הנני דוחה בשתי ידיים את מסקנותיה של הפסיכיאטרית מטעם ההגנה״. הוא קבע שחוות הדעת נסמכה בעיקר על דיווחי הנאשם ועל התרשמותה הסובייקטיבית של המומחית, בלי להתמודד עם מה שנראה בתיעוד: הנאשם הוא שפתח בעימות, חזר למקום שבו ישבה המשפחה והמשיך באיום ובהתקרבות אל המתלונן. מבחינתו, המומחית לא הניחה הסבר ראייתי מספק לקשר שבין תסמיני הטראומה לבין המניע והמעשים שעליהם הודה הנאשם.
לצד דחיית חוות הדעת בסוגיית הקשר לאירוע, בית המשפט לא התעלם מן הנסיבות האישיות. הוא שקל את הגיל הצעיר, ההודאה שחסכה את העדת המתלונן, החרטה, התנדבותו וחוויותיו הטראומטיות. מולן עמד תסקיר שירות המבחן, שהעריך סיכון בינוני להישנות עבירות דומות ולא המליץ על מסלול טיפולי בקהילה. כן נשקל הליך קודם בבית המשפט לנוער, שהסתיים בצו דרכי טיפול ללא הרשעה, לצד התחייבות שהוטלה בו.
השופט תיאר את הפגיעה ככזאת החורגת מגבולות הקורבן הישיר, משום שמעשים ממניע גזעני פוגעים גם בשוויון ובחיים המשותפים. הוא הזכיר כי ״חטאו״ של המתלונן היה ״היותו ערבי שחפץ לנפוש על גדות נהר הירדן״. בית המשפט סקר ענישה בעבירות אלימות גזעניות ונשק, וקבע שהשילוב במקרה הזה מצדיק מתחם של 34 עד 54 חודשי מאסר. בתוך המתחם הוחלט למקם את העונש בשליש הראשון, תוך מתן משקל גם לנסיבות האישיות של הצעיר.
ההגנה טענה גם לאפליה משום שהחייל שהיה במקום ונשא אקדח לא הועמד לדין. בית המשפט דחה את הטענה: היא הועלתה בשלב מאוחר, ללא תשתית עובדתית מתאימה או אפשרות לתגובה מספקת של התביעה. מעבר לכך קבע שאין להשוות בין מי שיזם את העימות, הסלים אותו ותקף את המתלונן, לבין מי שנכח לצדו. התוצאה הסופית הייתה 38 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין עבירות אלימות או נשק מסוג פשע, פיצוי בסך 25,000 ש״ח למתלונן והפעלת התחייבות קודמת בסך 2,000 ש״ח. המסר של גזר הדין הוא שהמצוקה האישית נשקלה, אך לא טשטשה את אחריותו של הנאשם לאלימות הגזענית.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.