נאשם שהודה בהפרות חוזרות של צו פיקוח שהוטל עליו בעקבות עבירות מין נשלח לשבעה חודשי מאסר בפועל, לאחר שלא נמצא לו מקום לריצוי העונש בעבודות שירות. בית משפט השלום קבע כי שימוש בסמים, אי־שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח ושהייה עם קטינה שלא בהתאם להוראות הצו פגעו בתכלית ההגנה על הציבור. המדינה ביקשה מאסר ממושך וההגנה ביקשה להסתפק בענישה מותנית או בשירות לתועלת הציבור, בהסתמך על נסיבות חייו ועל בדיקות נקיות מסמים. השופטת טל תדמור־זמיר קבעה שהיעדר מקום מתאים לעבודות שירות, על רקע הערכת מסוכנות מינית גבוהה, אינו סיבה להקל בעונש. תחילת המאסר נקבעה ל־1 בנובמבר 2026.
ההליך עסק בשני כתבי אישום שאוחדו לצורך גזירת הדין. בשנת 2019 הוציא בית משפט השלום בעכו נגד הנאשם צו פיקוח מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. הצו הוארך מעת לעת עד לדצמבר 2024, ונכללו בו חובות לשתף פעולה עם קצין הפיקוח ואיסורים על צריכת סמים ואלכוהול ועל שהייה עם קטינים ללא נוכחות בגיר מאושר המודע להגבלות. ההגבלות לא היו עניין סמלי: מטרתן הייתה לצמצם מצבי סיכון הקשורים ברקע העברייני של הנאשם ולאפשר פיקוח על התנהלותו לאחר שחרורו.
לפי כתב האישום העיקרי, הנאשם השתמש במריחואנה בדצמבר 2022 ובקוקאין ביוני 2024, למרות האיסורים שבצו. כתב אישום נוסף ייחס לו תשע הפרות בין אוגוסט 2022 ליולי 2023: שימוש חוזר במריחואנה או בחשיש, הימנעות משיתוף פעולה עם קצין הפיקוח ושהייה עם אחייניתו בת השלוש שלא בהתאם לתנאים. הוא הודה בעובדות כתבי האישום והורשע בהפרות הצו. גזר הדין לא עסק בהרשעה חדשה בעבירת מין, אלא בהפרת הגבלות שהוטלו בעקבות עבירות קודמות, הבחנה מרכזית להבנת הסיכון שנבחן והעונש שנקבע.
תסקיר שירות המבחן תיאר מציאות אישית מורכבת. הנאשם סיפר על ילדות שבה נחשף לאלימות במשפחה, על קשיי תעסוקה ועל מצוקות משפחתיות קשות. הוא אמר שהפסיק להשתמש בסמים, ובדיקת שתן שנתן יצאה נקייה. עם זאת, התסקיר הצביע על קושי להכיר בצורך בטיפול ולהתמיד בגבולות. הנאשם שלל צורך במענה טיפולי, לא לקח אחריות על עבירות המין שהביאו להוצאת צו הפיקוח, ולא מסר התייחסות מספקת להפרות הצו שעליהן נשפט. שירות המבחן התרשם כי ללא טיפול בהתמכרויות יתקשה לשמור על הימנעות מסמים לאורך זמן, ולכן לא המליץ על תוכנית טיפולית בעניינו.
להערכת המסוכנות הייתה חשיבות מיוחדת. מן המסמכים שהובאו בפני בית המשפט עלה כי עבירות המין בעבר בוצעו תחת השפעת סמים, וכי הנאשם טרם עבר טיפול ייעודי בתחום זה. בהערכת מסוכנות מינית נקבעה רמת סיכון גבוהה, תוך התייחסות בין השאר לרקע ההתמכרותי ולהפרות המצטברות. השופטת ראתה בשימוש חוזר בסמים לא רק הפרה פורמלית של הוראה בצו, אלא התנהגות העלולה להגביר את הסיכון שהצו נועד למנוע. עם זאת, בהערכת נסיבותיו לקולא נשקלה העובדה שבדיקת השתן האחרונה תמכה בטענתו שהפסיק להשתמש בסמים.
לקראת גזר הדין נבדקה האפשרות לריצוי מאסר בעבודות שירות. בחוות דעת שהוגשה ביוני 2026 ציין הממונה על עבודות השירות שלא נמצא מקום שיסכים להעסיק את הנאשם, בין היתר בשל רמת המסוכנות שנקבעה ובשל הגבלות החלות על העסקת עברייני מין במוסדות מסוימים. בית המשפט ביקש הבהרות על מאמצי האיתור, ובאוגוסט הוגשה תשובה שהממונה פנה שוב למעסיקים אפשריים במקומות שהחוק אינו אוסר את ההשמה, אך גם הם סירבו. הממונה הבהיר כי אין בסמכותו לכפות על מעסיק לקבל עובד לריצוי עבודות שירות. ההגנה טענה שהדבר פוגע באפשרות של הנאשם להיענש בדרך חלופית למאסר, אך טענה זו לא התקבלה.
המדינה ביקשה לקבוע מתחמי ענישה נפרדים לתיקים, או מתחם כולל של 15 עד 24 חודשי מאסר, בהתחשב במספר ההפרות, באופי המעשים ובעברו הפלילי של הנאשם. לשיטתה יש להעדיף הגנה על הציבור והרתעה על פני התחשבות שיקומית שלא נתמכה בהשתלבות בטיפול. ההגנה ביקשה לראות בכל ההפרות מסכת אחת, והדגישה שהנאשם הודה, שיתף פעולה עם שירות המבחן, אינו משתמש עוד בסמים ושחלף זמן מאז רוב המעשים. היא ביקשה להימנע ממאסר בפועל, או להסתפק בעונש שיאפשר שיקום מחוץ לכלא.
השופטת הסכימה שיש לקבוע מתחם אחד, אך לא משום שההפרות חסרות חומרה. היא הסבירה כי ״הפרה של צו הפיקוח חותרת תחת המטרות האמורות״ של מניעת עבירות חוזרות ושל הגנה על הציבור, ומרבית המעשים במקרה זה קשורים בשימוש בסמים ובהימנעות משיתוף פעולה עם הפיקוח, ולכן קיים ביניהם ״קשר הדוק״ המצדיק לראותם כאירוע ענישה אחד, תוך מתן משקל לריבויים ולמשך הזמן שבו בוצעו. בית המשפט בחן פסיקה שעסקה בהפרות צווי פיקוח. השופטת קבעה כי ״מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר ובין 16 חודשי מאסר בפועל״. השופטת הדגישה שמדובר בשורה של הפרות לאורך כשנתיים, שחלקן בוצעו גם לאחר שנפתח הליך פלילי, ולכן עצם הגשת האישום לא הרתיעה את הנאשם.
בקביעת העונש בתוך המתחם נשקלו הודאת הנאשם, עברו האישי והבדיקה הנקייה מסמים, אך גם עברו הפלילי שכלל הרשעות בעבירות אלימות, הצתה, מין וסמים, ותקופות מאסר קודמות. בית המשפט לא השתכנע שקיימת התקדמות טיפולית של ממש שתצדיק חריגה ממתחם הענישה. השופטת הסתמכה על פסיקה הקובעת כי ״לנאשם לא עומדת זכות קנויה לריצוי העונש בעבודות שירות״, וכי אי־מציאת מקום עבודה בשל הערכת המסוכנות אינו הופך את המאסר ללא ראוי או מחייב הקלה. האפשרות לעבודות שירות נבחנה בפועל, אבל לא הייתה זמינה בנסיבות שנקבעו.
גזר הדין העמיד את המאסר בפועל על שבעה חודשים, בתוספת שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים אם יעבור הנאשם עבירה מן הסוג שבו הורשע. ביצוע המאסר עוכב עד ל־1 בנובמבר 2026, אז הורה בית המשפט לנאשם להתייצב במתקן הכליאה שנקבע. לא נגזר קנס, אף שהמדינה ביקשה גם רכיב כספי. התוצאה מבטאת את ההבחנה בין קושי ממשי למצוא מקום לעבודות שירות לבין הצדקה משפטית להמיר מאסר בענישה קלה יותר: לאחר שהמסוכנות והפרות הצו נבחנו, קבע בית המשפט שהשיקום הנטען אינו מבוסס דיו, ושבנסיבות התיק נדרש מאסר מאחורי סורג ובריח.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.