שבע שנות מאסר בפועל נגזרו בבית משפט השלום בבאר שבע על אדם שהורשע בגניבת מערכות הגברה מזירת מסיבת הנובה לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023, תוך שימוש במצגי שווא כלפי כוחות האכיפה. נאשם שני בפרשה נידון ל־40 חודשי מאסר לאחר שהודה במסגרת כתב אישום מתוקן בעבירת ניסיון גניבה בנסיבות מחמירות. התביעה ביקשה ענישה קשה על רקע ניצול האסון, ואילו ההגנה ביקשה להבחין בין חלקי הנאשמים ולתת משקל לנסיבותיהם. השופט אמיר דורון קבע כי מלבד הפגיעה ברכוש, המעשים פגעו בכבוד המת, בסולידריות ובשלטון החוק בשעת חירום.
הפרשה נוגעת לשתי מערכות הגברה שהציבה חברת סאונד פנאטיק במסיבת הנובה בסמוך לרעים. החברה הייתה בבעלות משותפת של שני אנשים, ואחד מהם נרצח במתקפה. ציוד ההגברה, ששימש את עבודתם, נותר בשטח המסיבה לאחר האסון. לפי כתב האישום והקביעות בהליך, ימים ספורים לאחר המתקפה פעלו המעורבים לקחת את הציוד מתוך האזור שהוכרז שטח סגור. השווי של שתי המערכות הוערך במאות אלפי שקלים כל אחת, ולא היה מדובר ברכוש נטול בעלים או בציוד שהותר לכל אדם לאסוף ולהעביר.
המערכה הראשונה החלה ב־9 באוקטובר 2023. לפי התיאור שאומץ בהליך, המעורבים יצרו קשר עם נהג משאית וביקשו ממנו להגיע לאזור המסיבה ולהעמיס מערכת הגברה וגנרטור. במקביל הגיעו שניים מהם למחסום סמוך לצומת בית קמה והציגו את נסיעתם כאיסוף ציוד של חבר נעדר. לאחר שעברו לאזור המוגבל, נהג המשאית העמיס את המערכת הראשונה. תזוזת הגנרטור הפעילה התראה של מערכת איתור, המשטרה עצרה את המשאית ותפסה את הציוד. זו הייתה נקודת עצירה אפשרית, אך לא סוף המסלול העברייני שנקבע בעניינו של הנאשם המרכזי.
בהמשך פנה הנאשם המרכזי לתחנת משטרה, הציג עצמו בכזב כשותפו של בעל הציוד שנעדר ושכנע חוקרת לאפשר את שחרור המשאית. המערכת הועברה לבית נהג המשאית, ורק לאחר ששותפו האמיתי של המנוח פנה לברר היכן היא נמצאת ניתנו התחייבויות להשיבה. לפי התיאור בפסק הדין, ההתחייבות לא קוימה במועד, חלק מן הציוד נלקח ממקום אחסונו, והמערכת הושבה לתחנת המשטרה בעקבות פנייה למשטרה והוראותיה. שווי המערכת הראשונה הוערך בכ־400,000 שקל. שורת המצגים והצעדים לאחר תפיסת הציוד הייתה מרכיב מרכזי בהכרעת הדין ובבחינת חומרת המעשים.
עוד באותו יום פעלו המעורבים לקחת את המערכת השנייה. לשם כך נשכרה עגלה נגררת והועמד רכב מתאים. שניים הגיעו שוב דרך מחסומי הביטחון, כאשר הנאשם המרכזי הסתיר את מטרת הכניסה והציג אותה כאיסוף ציוד. בשעות הערב הועמסה מערכת ההגברה השנייה והועברה לאזור מגוריו. שוויה לפי כתב האישום הוערך בכ־600,000 שקל. בהמשך נעשו ניסיונות למכור ציוד באמצעות הצגתו ככזה שהמציעים רשאים לסחור בו. בית המשפט הבחין בין מעשי הגניבה והמרמה של הנאשם הראשון לבין חלקו המשפטי המצומצם יותר של הנאשם השני לאחר תיקון כתב האישום.
הנאשם המרכזי הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של גניבה בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ביחס לנאשם השני הושג הסדר טיעון לאחר שכבר נשמעו חלק מהעדים; הוא הודה בכתב אישום מתוקן והורשע בניסיון לגניבה בנסיבות מחמירות באישום השני בלבד. כתב האישום בעניינו של נאשם נוסף תוקן אף הוא, אולם גזר הדין הנוכחי עוסק בשניים הראשונים בלבד. בית המשפט ציין גם שבהכרעת הדין של הנאשם הראשון לא הוכחו יסודות עבירת הכניסה לשטח הצבאי הסגור, ומכאן שאין לייחס לו הרשעה בעבירה זו אף שהכניסה והמצגים במחסום נכללו בתיאור העובדתי.
בטיעונים לעונש הדגישה המדינה את ההיכרות המוקדמת של המעורבים עם בעל הציוד, את העובדה שהרכוש שימש לפרנסתו ואת הניסיון להפיק ממנו רווח כאשר גורמי הביטחון והמשפחות התמודדו עם תוצאות מתקפת הטרור. המדינה הציגה את הנאשם הראשון כיוזם והמוביל ועמדה על התחכום שבהטעיית שוטרים ובחזרה לזירה אחרי שהציוד הראשון נתפס. ביחס לשני הדגישה את הניסיון למכור את הרכוש מתוך ידיעה שבעליו נרצח. היא ביקשה מתחמי ענישה משמעותיים, לצד קנסות, פיצוי ומאסרים מותנים.
מנגד, סנגורו של הנאשם הראשון ביקש לראות במעשיו ניסיון שהחל באיסוף ציוד כדי לסייע ולהשיבו, וטען שהתנהלותו, לרבות פרסום הודעה ברשת חברתית על הימצאות הציוד, אינה מתיישבת עם תוכנית גניבה מוקדמת. הוא הוסיף כי הציוד נתפס והוחזר ברובו, ולכן ביקש להימנע מהכבדה כספית נוספת. השופט דחה את הצגת המעשים כמעשה תמים. בהתייחסו להכרעת הדין הדגיש כי הנאשם ״ניצל באופן מחושב, ציני ומניפולטיבי מצב החירום הלאומי״, וכי רצף השקרים, שחרור המשאית במרמה והמשך הפעולות ביחס למערכת השנייה מעידים על כוונת גניבה ולא על עזרה לזולת.
סנגורית הנאשם השני הדגישה כי בעקבות תיקון כתב האישום נמחקה מעורבותו באישום הראשון, וכי המעשים שנותרו בעניינו מצומצמים בהשוואה למעשי הנאשם הראשון. היא הצביעה על היעדר עבר פלילי, שירות צבאי, עבודה ונסיבות אישיות, וביקשה לתת משקל לכך שחווה בעצמו את אירועי המסיבה. לשיטתה, תסקיר שירות המבחן לא העניק משקל מספק לשינוי בכתב האישום. הנאשם הביע צער על כאב המשפחה, הודה שניסה למכור את הציוד כדי להרוויח כסף וטען שלא הגיע מלכתחילה מתוך כוונה לגנוב. ההגנה ביקשה עונש נמוך בהרבה, עד אפשרות לריצוי בעבודות שירות.
שירות המבחן לא המליץ על מסלול טיפולי מקל לנאשם השני. התסקיר תיאר קושי בנטילת אחריות מלאה ובזיהוי דפוסים שהובילו למעשים, לצד התרשמות מסיכון להישנות התנהגות עבריינית בנסיבות מסוימות. השופט דחה את טענת ההגנה שהתסקיר נסמך רק על כתב האישום המקורי, וציין ששירות המבחן עיין בכתב האישום המתוקן. עם זאת זקף לזכות הנאשם את הודאתו ואת החיסכון השיפוטי שנבע ממנה, גם אם ההודאה ניתנה רק לאחר תחילת שמיעת הראיות. לנאשם הראשון היו חמש הרשעות קודמות בעבירות שונות, נתון שהצדיק לשיטת בית המשפט שלא למקמו בתחתית מתחם הענישה.
הדיון לא הוגבל לשווי הציוד. הוריו של בעל הציוד שנרצח העידו על פועלו, על מעשיו לסיוע לאחרים ביום המתקפה ועל הפגיעה הנוספת שנגרמה למשפחה. האב תיאר את מעשי הרכוש כביזה בזירת קטל, ואף אמר כי המעורבים הגיעו לנחם את המשפחה בזמן שהציוד הוסתר. השופט ראה בפגיעה בכבודו של מי שנרצח ובניצול הנסיבות הציבוריות הקשות חלק מחומרת האירוע. בפסק הדין כתב כי ״במקום שבו נדרשה חמלה אנושית וערבות הדדית אלמנטרית״, המעורבים פעלו לשם רווח. עוד קבע שמעשים כאלה פוגעים באמון הציבור ובמאמצי האכיפה בעת חירום, נוסף לפגיעה הקניינית.
לאחר שסקר פסיקה בעבירות רכוש ומרמה בנסיבות שונות, קבע בית המשפט שמתחמי הענישה אינם חייבים לחפוף לעמדות התביעה או ההגנה. השופט הסביר ש״מתחם הענישה הוא קביעה נורמטיבית עצמאית של בית המשפט״, והעמיד לנאשם הראשון מתחם של 70 עד 96 חודשי מאסר, ולשני מתחם של 36 עד 56 חודשים. הוא התחשב בשוני בין העבירות שבהן הורשעו ובחלקם היחסי. לצד זאת נתן משקל להרתעה המיוחדת הנדרשת ממי שבוחר לנצל אסון לאומי לשם פגיעה ברכושם של קורבנותיו. הוא הדגיש כי ״בית המשפט מחויב להשמיע קול צלול ונחרץ״ נגד מעשים כאלה.
בסופו של ההליך נגזרו על הנאשם הראשון שבע שנות מאסר, בניכוי ימי מעצרו, וקנס של 60,000 שקל. נוסף על כך חויב בפיצוי של 75,000 שקל להורי המנוח וב־25,000 שקל לשותפו בבעלות על ציוד ההגברה, ונגזרו עליו מאסרים מותנים. הנאשם השני נידון ל־40 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, לקנס של 30,000 שקל ולפיצויים בסך 40,000 שקל להורי המנוח ו־15,000 שקל לשותף, לצד מאסרים מותנים. שני גזרי הדין כוללים הוראות תשלום, ובית המשפט ציין כי הרכוש הוחזר ברובו, אך עובדה זו לא ביטלה את הצורך בענישה ובפיצוי על הפגיעה שנקבעה.
ת״פ 39182-11-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.