טעות בנוסח צוואה, שבה נותר שמו של אח שכבר נפטר כיורש מחצית העיזבון, לא הביאה לביטולה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מדובר בשגגת עריכה של עורכת הדין שהשתמשה בטיוטה קודמת, ולא בראיה לחוסר כשירות או להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה. קרובי משפחה וחבר ותיק התנגדו לקיום הצוואה והעלו טענות לניצול, לבידוד ולהיעדר צלילות, אך השופטת לירון זרבל־קדשאי דחתה את ההתנגדויות. צו קיום הצוואה יינתן לאחר תיקון הטעות, תוך שמירת המנה שהוקנתה לחבר בצוואה. המתנגדים וחבר המנוחה חויבו, בשתי קבוצות נפרדות, בהוצאות של 25,000 שקל כל אחת לטובת המבקשת.
המנוחה נפטרה באפריל 2020 בהיותה בת 93, אלמנה וללא ילדים. במרכז הסכסוך ניצבה גיסתה, רעייתו של אחד מאחיה המנוחים, שביקשה לקיים את צוואתה האחרונה מאפריל 2016. מנגד עמדו אחייניה, ילדיו של אח אחר של המנוחה, שסברו שהם זכאים לחלק מן הירושה על פי דין, וכן חבר ותיק שהמנוחה ייעדה לו מנה מסוימת בצוואה. בשל הוראות הפרסום שמות המעורבים הוחלפו בפסק הדין, וההכרעה עוסקת ביחס המשפחתי ובתוכן המסמכים, ולא בזהויותיהם הציבוריות.
סיפור הצוואות החל עשרות שנים קודם לכן. בצוואה משנת 1989 ביקשה המנוחה לחלק את רכושה בין משפחת אחיה האחד: האח, אשתו ושלושת ילדיהם. בנובמבר 2013 חתמה על צוואה חדשה שבה נשמרה חלוקה דומה, אך נוספה הוראה המעניקה לחבר הוותיק את הכספים בחשבון מסוים בבנק מזרחי טפחות. לאחר שבעה ימים שבה המנוחה למשרד עורכת הדין ושינתה את הוראות החלוקה: ילדיהם של האח ואשתו הוסרו מרשימת היורשים הראשיים, והאח ואשתו נותרו כיורשים בחלקים שווים, בכפוף למנה לחבר. נקבע גם שאם אחד משני היורשים ילך לעולמו לפני המנוחה, חלקו יועבר לאחר.
ב־20 באפריל 2016 נערכה הצוואה האחרונה, תוך שינוי הוראות החלופה למקרה שהיורשים לא יהיו בחיים במועד הפטירה. אלא שבאותו זמן האח שנזכר בצוואה כבר לא היה בין החיים, ובכל זאת שמו הופיע בסעיף היורשים. קרובי המשפחה המתנגדים ראו בפרט הזה סימן אפשרי לכך שהמנוחה לא הבינה את הכתוב או שהצוואה הוכתבה בידי הגיסה. הם ביקשו לבטל את ההוראה המעניקה לגיסה חלק בירושה, וכן את ההוראה שנקבה בשם האח, באופן שיאפשר חלוקה אחרת של הרכוש.
לצד טענת הטעות הועלו טענות קשות יותר. המתנגדים תיארו אישה מבוגרת שנזקקה לעזרה וטענה כי קרובת המשפחה הפכה לגורם דומיננטי בחייה, הרחיקה ממנה בני משפחה וחברים, שינתה את אמצעי הקשר עמם ומנעה ביקורים בדיור המוגן. הם הצביעו על הידרדרות רפואית ועל שימוש בתרופות כאפשרות לפגיעה ביכולת להבין את משמעות הצוואה. החבר הוותיק העלה טענות נוספות על השתלטות ועל מעשים שפגעו לכאורה במנוחה. כל אלה היו טענות של המתנגדים, ולא קביעות שנמצאו נכונות.
בית המשפט בחן את ההיסטוריה הרפואית ואת התנהלות המנוחה בתקופת עריכת הצוואה. הוא מצא שהמנוחה הייתה צלולה ועצמאית באפריל 2016, וכי הראיות הרפואיות אינן מצביעות על חוסר כשירות בזמן החתימה. בפסק הדין צוינה גם בדיקה מאוחרת יותר, מאוקטובר 2018, שמצאה אותה כשירה וצלולה, ולכן לא נמצא יסוד לטענה שכבר בשנת 2016 לא יכלה להבין את משמעות הוראותיה. השופטת הדגישה שהמנוחה הייתה יכולה לשנות את צוואתה אילו רצתה בכך, ולא הוצג בסיס לקביעה שנמנע ממנה לעשות כן.
הטענה להשפעה בלתי הוגנת נבחנה על רקע הקשרים עם הגיסה, בני המשפחה והחבר. בית המשפט בדק אם הייתה תלות חריגה, אם נותקו קשרים עם אחרים, אם המבקשת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה באופן פסול ואם תוכנה מתיישב עם רצון המנוחה לאורך השנים. עדויות עובדי הדיור המוגן ותיעוד התקשורת לא תמכו בטענות לבידוד מכוון. באשר להחלפת מכשיר הטלפון והמספר, נמצא כי זו נעשתה בעקבות פנייה של החבר הוותיק להפסיק לשלם בעד הקו, ולא כניסיון לנתק את המנוחה מאחרים. גרסאות על מניעת ביקורים לא נמצאו עקביות או מהימנות.
גם ההליך עצמו היה חריג בממדיו. במשך שש שנות התדיינות הוגשו למעלה מ־200 בקשות ונרשמו כ־250 החלטות, לצד מאות משימות בתיק. החבר הוותיק, שהיה בן כ־90 בתחילת ההתדיינות, התעקש במשך תקופה ארוכה לייצג את עצמו, הגיש שורה ארוכה של בקשות וחזר וטען טענות נגד הרכב בית המשפט ונגד מעורבים שונים. בהמשך הידרדר מצבו והוא זכה למינוי אפוטרופוס לדין ולמאמצים להבטיח ייצוג. בית המשפט בחר בכל זאת לברר גם את הטענות המהותיות ולא להסתפק בסיום דיוני. חלק מן ההאשמות שהשמיע החבר תוארו בפסק הדין כ״טענות קונספירטיביות מן המסד ועד הטפחות״, בשל היעדר תשתית ראייתית.
השאלה שנותרה הייתה מה לעשות עם שמו של האח המנוח שנותר בצוואה. עורכת הדין שערכה את המסמכים העידה כי השתמשה במשך השנים באותה טיוטה, שינתה בה סעיפים ולא מחקה בטעות את שם האח שכבר נפטר. במסמך אחר שערכה באותו זמן הופיע במפורש שהאח אינו בין החיים. בית המשפט מצא את עדותה מהימנה והשתכנע שהמנוחה עצמה ידעה היטב שאחיה נפטר. השופטת קבעה שהטעות נעשתה בתום לב ובהיסח הדעת, תוך הדגשה שגם כשמקובל להשתמש בנוסח צוואה קיים, על עורך הדין לבדוק אותו ״בשבע עיניים״ כדי למנוע שרידים שגויים מנוסח קודם.
חוק הירושה מאפשר לתקן הוראת צוואה שנפלה בה טעות כאשר ניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות, ובנסיבות מתאימות מאפשר גם תיקון טעות סופר. בית המשפט הסתמך על רצף הצוואות מ־1989 ועד 2016, שבו ניכרה שוב ושוב העדפה ברורה למשפחת האח האחד ולא למשפחת האח האחר. בנוסח האחרון הייתה גם הוראת ״יורש במקום יורש״, שלפיה אם האח נפטר קודם למנוחה, חלקו עובר לאשתו. בנסיבות אלה נקבע שאין הצדקה לבטל את הצוואה או לחלק את חלקו של האח לפי כללי הירושה על פי דין, כפי שביקשו המתנגדים.
התיקון שנקבע הוא מחיקת ההוראה המציינת את האח המנוח כיורש, כך שגיסת המנוחה נותרת היורשת היחידה של יתרת העיזבון, בכפוף למנה המיוחדת שנקבעה לחבר. כן הורה בית המשפט להתאים את הוראת מינוי מנהל העיזבון, שבה ננקב שמו של האח המנוח, לרצון המשתקף מן הצוואה. השופטת סיכמה כי רצונה של המנוחה היה להקנות את רכושה לבני משפחת אותו אח, וכי הטעות אינה הופכת את כל ההסדר לבלתי תקף.
בסיום נדחו שתי ההתנגדויות ובקשת קיום הצוואה התקבלה בכפוף לתיקון. המתנגדים חויבו לשלם לגיסה 25,000 שקל הוצאות, והחבר הוותיק חויב באותו סכום בנפרד. לגבי החבר הודגש כי הוצאות כבדות יותר היו עשויות להיות מוצדקות לנוכח ההתנהלות, אך גילו ומצבו האישי הצדיקו הקלה מטעמים הומניטריים. פסק הדין מדגים את ההבדל בין טעות כתיב בעלת משמעות משפטית לבין רצון מצווה שאפשר לזהותו בבירור, ומבהיר שהליך רב־שנים של התנגדויות אינו מחליף הוכחה להשפעה בלתי הוגנת או לחוסר כשירות.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.