חיוב של 800,000 שקל שהוטל על אישה בעקבות סכסוך כספי עם בן זוגה לשעבר הופחת בערעור ל־200,000 שקל בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי ערכאת המשפחה הסתמכה על שיחת טלפון שבה סיפר בן הזוג לאחיינו כמה כסף הוציא על האישה, אף שלא הוכח שהסכום שנאמר בשיחה הוא הלוואה שחובה להשיב. מנגד, הסכם כתוב על 200,000 שקל, שנמצא כי האישה חתומה עליו, נותר בסיס מחייב לחוב. בערעור טענה האישה כי לא לוותה כספים וכי הכספים הוצאו במסגרת זוגיות ומשק בית משותף, ואילו בן הזוג דרש להותיר את החיוב הגדול על כנו. הערעור התקבל בחלקו בלבד, תוך השארת הוצאות של 40,000 שקל מההליך הקודם ופסיקת 20,000 שקל הוצאות ערעור לטובת האישה.
פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי: עינת רביד, שכתבה את ההכרעה, נפתלי שילה ויחזקאל אליהו. הוא דן בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב־יפו מספטמבר 2025. הצדדים הכירו בספטמבר 2013, ולאחר כשלושה חודשים עברה האישה להתגורר בבית בן זוגה. שניהם היו גרושים ולהם ילדים מנישואים קודמים. במהלך הקשר איפשר לה בן הזוג להשתמש בכרטיס האשראי שלו, והאישה ניהלה במקביל הליכים רכושיים מול בעלה לשעבר בקשר למשק במושב. היחסים והמגורים המשותפים נמשכו שנים, והאישה עזבה את ביתו סביב 2020 או 2021; שימוש בכרטיס האשראי שלו נמשך עד אפריל 2022.
ביוני 2022 הגיש בן הזוג תביעה להשבת 1,500,000 שקל. לטענתו, 1,400,000 שקל הועברו כהלוואות ששימשו בין היתר למימון הליכים משפטיים וחובות אחרים של האישה, ו־100,000 שקל נוספים נבעו משימוש בכרטיס אשראי. לשיטתו, האישה התחייבה להחזיר את הכספים לאחר שתקבל זכויות כספיות מההליכים שניהלה. האישה הכחישה את קיומה של הלוואה. היא טענה כי לאורך הקשר מדובר היה במתנות, בהוצאות חיים משותפים או בתשלומים שאינם יוצרים חוב, והוסיפה טענת קיזוז בגין שכר שלדבריה לא קיבלה עבור עבודה בחברה של בן הזוג.
בתביעה הוצגו שני מסמכים מרכזיים. האחד נשא תאריך מיוני 2016 וציין הלוואות מצטברות בסך 1,400,000 שקל, אך לא היה חתום. השני, מאפריל 2017, כלל סעיפים דומים אך נקב בסכום של 200,000 שקל ונחזה לשאת את חתימות שני הצדדים. מחלוקת קשה התגלעה על האותנטיות שלהם: בן הזוג טען שהסכום במסמך המקורי שונה, ואילו האישה הכחישה שחתמה על התחייבות. מומחית לכתב יד שמונתה בבית המשפט העריכה ברמת סבירות גבוהה שהחתימה על המסמך השני היא חתימתה של האישה. היא לא נחקרה בחקירה נגדית ולא הוגשו לה שאלות הבהרה.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה רק בחלקה, אך חייב את האישה בתשלום 800,000 שקל וב־40,000 שקל הוצאות. סכום החיוב לא נגזר מחשבונות מפורטים של הלוואות שהועברו, אלא בעיקר מתמליל שיחת טלפון בין בן הזוג לאחיינו. בשיחה הסביר בן הזוג כי החתים את האישה על סכום של 1,400,000 שקל, אף שבפועל, כלשונו, "אני הוצאתי עליה במקסימום עם כל החובות 800,000 ₪". בית משפט קמא ראה בדברים ראיה לקיומו של חוב קטן מזה שנתבע, לאחר שהכיר גם בכך שחלק מהכספים הוצאו על משק הבית המשותף. הוא דחה את טענת האישה שלפיה הכספים ניתנו כמתנה ואת טענתה לקיזוז שכר עבודה.
בערעור תקפה האישה את ההסתמכות על השיחה עם האחיין. לטענתה, זו הייתה שיחה בין שני אנשים אחרים, שלא התקיימה בנוכחותה ולא הייתה הוכחה לחוב שלה, ובוודאי לא לחוב בסכום שנקבע. היא הדגישה כי לא הוצגו ראיות להלוואה של 800,000 שקל, וכי עצם ההוצאות של אדם על בת זוגו אינה מלמדת על חובת השבה. היא ערערה גם על משקלה של חוות הדעת הגרפולוגית, בין היתר מפני שהמומחית בחנה העתק מצולם, וטענה שההתייחסות לסירובה לבדיקת פוליגרף הייתה שגויה. בן הזוג השיב כי הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם, מצאה סתירות בגרסת האישה והתבססה על מכלול ראיות שאין מקום להתערב בו.
השופטת רביד קבעה כי הפער הראייתי אינו מאפשר להשאיר את חיוב ה־800,000 שקל על כנו. לדבריה, בתמליל בן הזוג ניסה להסביר לאחיינו את מצבו, ואף תיאר כיצד החתים את האישה על סכום גבוה מהסכום שלטענתו הוציא. אלא שהאמירה "הוצאתי עליה" אינה שוות ערך ל"הלוויתי לה". חלק מהכספים עשוי היה לשמש להוצאות המגורים והחיים המשותפים, והתמליל לא פירט אילו סכומים הועברו לאישה, למתי או מכוח איזו התחייבות להחזירם. בפסק הדין הודגש כי "שיח של בעל דין עם צד שלישי שאינו המערערת אינו יכול להרים את נטל השכנוע" להוכחת חוב בסדר גודל כזה במסגרת קשר זוגי.
בית המשפט המחוזי מצא קושי נוסף בכך שבן הזוג לא הראה כיצד תדפיסי חשבון הבנק שהגיש קושרים כל תשלום או משיכה להלוואה לאישה. הוא לא פירט ממה מורכבים הסכומים, ומה ההבחנה בין הוצאות שנעשו בהסכמה במהלך הזוגיות לבין חוב שצריך להחזיר. בית המשפט קמא עצמו קבע שהמסמך על 1,400,000 שקל אינו הסכם מקורי חתום שניתן להסתמך עליו, ומצא סתירות בגרסאות שנמסרו בעניינו. על כן, קבע המחוזי, לא היה מקום לגזור מהשיחה עם האחיין חיוב של 800,000 שקל שלא הוכח במסמכים מתאימים.
ואולם ביטול מרבית החיוב לא הוביל לפטור מלא. המחוזי קבע כי המסמך השני, שבו נכתב 200,000 שקל, הוא מסמך חתום שחתימת האישה עליו נתמכה בחוות דעת המומחית שלא נסתרה. טענות בן הזוג לגבי שינוי הסכום במסמך לא ביטלו את העובדה שהאישה חתמה על התחייבות כתובה הנושאת את הסכום הזה. "למעלה מסכום זה לא הצליח המשיב להוכיח", כתבה השופטת. במקביל נדחתה בקשת האישה לקזז שכר עבודה, משום שבית המשפט לענייני משפחה לא נתן אמון בעדותה על העבודה שביצעה, והמחוזי לא ראה עילה להתערב בהכרעת מהימנות זו.
התוצאה האופרטיבית, שנקבעה בפסק דין מ־21 באוקטובר 2026, היא שהאישה תשלם לבן הזוג לשעבר 200,000 שקל, הנושאים ריבית שקלית החל מ־5 באפריל 2017, מועד ההסכם. חיוב הוצאות המשפט בסך 40,000 שקל מההליך הראשון נותר בעינו ונושא ריבית ממועד פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. מאחר שהערעור הצליח בחלקו, בן הזוג ישלם לאישה 20,000 שקל הוצאות ערעור, והערובה שהפקידה תושב לה. ההכרעה מבדילה בין עצם ההתחייבות הכספית, שהוכחה באמצעות מסמך חתום, לבין ניסיון להרחיב אותה במאות אלפי שקלים על סמך אמירה לא מפורטת שנאמרה בשיחה עם אדם אחר.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.