ביתם המשותף של בני זוג שהתגרשו התייקר במידה ניכרת מאז שהחלו ההליכים ביניהם, והאישה ביקשה לקבל את הבית לפי שוויו הישן במסגרת איזון הרכוש, במקום למכור אותו לפי ערכו המעודכן. היא טענה שהאיש עיכב את בירור המחלוקת סביב החברה שניהל, וכי אין הצדקה שהיא תיפגע מהתמשכות ההליך. האיש התנגד וטען לזכותו במחצית השווי בעת המכירה. בית המשפט המחוזי דחה את עיקר ערעורה: מי שהתנגדה לפירוק השיתוף במשך שנים אינה יכולה לדרוש להקפיא את מחיר הבית. עם זאת, הורה לכלול באיזון סכום שהיה בחשבון על שם אמו של האיש, וחייב את האישה בהוצאות של 35,000 שקל.
ההכרעה ניתנה בהרכב השופטים עינת רביד, נפתלי שילה ויחזקאל אליהו, בערעורים על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו. בני הזוג נישאו ב-1995, ולהם שלושה ילדים, שכבר היו בגירים בעת פסק הדין במחוזי. ביוני 2018 עזב האיש את ביתם הפרטי ביישוב במרכז הארץ, והאישה נותרה לגור בו עם הילדים. בבעלותם היו גם זכויות בחברה שנסגרה בדצמבר 2020. ההליך בבית המשפט למשפחה עסק במזונות, באיזון רכוש ובפירוק השיתוף בבית ובדמי השימוש בו. על הכרעת המזונות לא הוגש ערעור.
מחלוקת מוקדמת נגעה למועד שבו הסתיימו למעשה חיי הזוגיות. האיש הצביע על 1 ביוני 2018, ואילו האישה ביקשה לראות ב-27 בנובמבר 2018 את מועד הקרע. בית המשפט למשפחה קבע שהפרדת המגורים הייתה קרע בלתי ניתן לאיחוי וקבע את 1 ביוני 2018 כמועד הקובע. בית המשפט מינה בהסכמת הצדדים את רואת חשבון מומחית לבדיקת טענותיהם הרכושיות ולהערכת שווי החברה.
שווי העסק העסיק את הצדדים לאורך זמן, בין היתר משום שהחברה נסגרה לאחר פרוץ משבר הקורונה. האיש טען כי העסק קרס עקב נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו וכי נכסי המקרקעין שלו נמכרו לכיסוי חובות, ולכן ביקש לדחות את איזון שווי החברה עד לסגירתה. האישה טענה מנגד שהאיש רוקן את העסק או הביא לקריסתו בכוונה לפגוע בזכויותיה. בית המשפט למשפחה בחן את חוות הדעת ואת התנהלות החברה, ולא קיבל את גרסת האיש שהסגירה לבדה מחייבת שינוי של מועד האיזון.
המומחית בדקה במפורש את השפעת הקורונה על שווי החברה. אף שבאחת החלופות נערך חישוב של 2,608,250 שקל לאחר ירידה בהכנסות, היא הסבירה ששווי החברה שנקבע סופית למועד הקרע היה 2,570,434 שקל, ולכן הירידה הצפויה לא שינתה את תוצאת הערכת השווי למועד הקובע. היא סיכמה: "לא חל שינוי בסכום שווי העסק כפי שהוערך למועד הקרע". בית המשפט למשפחה הוסיף שניהול החברה היה בשליטת האיש, שהוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת להיעדר דוחות כספיים מבוקרים משנת 2018, ושנמצאו משיכות כספים מן החברה לצורכי הליך הגירושים לצד משיכות שכר. אלה היו בין הטעמים לדחיית טענתו שהפירוק נבע מגורמים חיצוניים בלבד.
אולם לב הערעור שהגישה האישה למחוזי היה אחר: מה עושים עם הבית בזמן ששוויו בשוק עולה. לפי חוות דעת שמאית מינואר 2020, שוויו עמד על 3,160,000 שקל. האישה הציעה שהבית יוקצה כולו לה, בעוד זכויות האיש בחברה יישארו בידיו, לצד תשלום איזון של כ-126 אלף שקל לפי החלופה שהציגה. לשיטתה, כך אפשר היה להשלים את חלוקת הנכסים ללא מכירה וללא חיוב בדמי שימוש. היא הדגישה שמדובר ברכוש שניתן היה לאזן עוד בתחילת ההליכים, וכי אין לחייבה במחיר ההתמשכות.
האיש השיב שהבית רשום על שם שניהם בחלקים שווים, ושלא ניתן להפקיע ממנו את חלקו בערך העדכני רק משום שהאישה המשיכה להתגורר בו. הוא טען ששוויו כבר הגיע לפי בירורים שערך לכחמישה מיליון שקל, אולם בית המשפט הסתמך בהכרעתו על חוות דעת שמאי מ-4 בפברואר 2026, שלפיה שווי הבית היה 4,270,000 שקל. הפער בין ההערכה הזו לבין הערכת ינואר 2020, בסך 3,160,000 שקל, המחיש את השאלה הכלכלית שבמחלוקת. טענות האיש לגבי סכומים אחרים המגיעים לו או לאישה הוצגו כעמדתו, ולא נקבעו בפסק הדין כסכומי חיוב חדשים.
השופטת רביד הסבירה שאיזון משאבים כולל קביעת מועד הקרע, זיהוי הנכסים, הערכת שוויים וחלוקת ההפרש ביניהם. בדרך כלל מועד הערכת השווי עשוי להיות מועד הקרע, אך אין זה כלל שאין ממנו חריגים. היא הפנתה לפסיקה שלפיה כאשר נכס לא הועבר במועד הקרע וערכו עלה, עשוי בית המשפט להתחשב בעלייה לפי שוויו המאוחר. ההבחנה הזאת אפשרה להתייחס אחרת לשווי החברה במועד הקרע ולשווי הבית במועד שבו ימומש פירוק השיתוף, בלי לראות בכך סתירה.
בעיני בית המשפט המחוזי, התנהלות הצדדים ביחס לבית הכריעה את הכף. האיש הגיש תביעה לפירוק השיתוף כבר במרץ 2019. האישה ביקשה לעכב את הפירוק עד לביצוע איזון כולל של כל הרכוש, ובית המשפט למשפחה קיבל אז את בקשתה. כעת ביקשה ליהנות מהעיכוב ובאותה שעה לשמור לעצמה את ערך הבית כפי שהיה שנים קודם לכן. השופטת רביד תיארה זאת במילים: "אי אפשר להחזיק במקל משני קצותיו". היא ציינה שהאישה הוסיפה להתגורר בבית פרטי בשטח של כ-150 מ"ר, נוסף על יחידה מושכרת, בזמן שהאיש ביקש את פירוק השיתוף. את הדרישה להקפאת שווי הבית כינתה "התנהלות של חוסר תום לב מובהק".
בית המשפט לא התעלם מכך שהיו גם מחלוקות אמיתיות וקשות סביב חישוב שווי העסק, או מטענות האיש שנדחו בהליך הקודם. השופטת הבהירה שחלק מההתמשכות נבע מבירור אותם נושאים ואף מדחיית דיוני הוכחות בשל המלחמה. היא לא ראתה בעצם ניהול הטענות הללו חוסר תום לב מצד האיש, בניגוד לעמדת האישה. ביחס להפרש בין חוות הדעת על שווי הבית קבעה: "מדובר בהפרש ניכר שאין כל הצדקה שלא יובא בחשבון בנסיבות אלה". מכאן נדחתה הדרישה להעניק לאישה את הבית לפי השומה הישנה.
נדחתה גם השגתה על דמי השימוש. בית המשפט למשפחה קבע שהאיש זכאי לדמי שימוש ראויים החל מ-27 במרץ 2019, מועד הגשת תביעתו לפירוק שיתוף, וששמאי יעריך את שוויים. האישה טענה שהאיש עזב מרצונו ושאילו הוקצה לה הבית לא הייתה חבה בדמי שימוש. היא העלתה גם טענה חלופית הקשורה למועד הגירושים ולחובת המדור. המחוזי קבע שהאיש הביע לאורך התקופה התנגדות לשימוש הבלעדי, ביקש את פירוק השיתוף והמשיך להשתתף בתשלומי המשכנתה, בחלק מהתקופה אף בסכומים שחרגו מחלקו הקנייני. מכאן שלא ניתן לראות באישה בעלים יחידה של הנכס.
השופטת רביד קבעה בעניין זה כי "מדובר בעשיית עושר ולא במשפט מצד האישה", שכן היא נהנתה משימוש בבית בידיעה שגם לאיש זכויות בו, בעוד הוא נאלץ לשכור מקום מגורים אחר. לצד זאת, בפסק הדין למשפחה נקבע שיש להביא בחשבון חישובים וקיזוזים הקשורים למשכנתה ולמדור הילדים. המחוזי לא קבע סכום סופי חדש של דמי שימוש, אלא הותיר על כנה את ההכרעה העקרונית ואת דרך חישובם.
נקודה אחת בערעור האישה בכל זאת התקבלה. בבית המשפט למשפחה נקבע כי כספים שהופקדו בחשבון בנק הרשום על שם אמו של האיש שימשו למעשה את המשפחה, וכי יש לראות בהם רכיב שכר נוסף שהפיק האיש מהחברה. למרות זאת, לא ניתנה הוראה אופרטיבית לאיזון היתרה בחשבון במועד הקרע. המחוזי ראה בכך השמטה והורה להביא באיזון את היתרה שהייתה בו, כ-7,300 שקל לפי חוות דעת המומחית. הוא הגדיר את התיקון כעניין טכני במהותו, שלא שינה את דחיית יתר חלקי הערעור.
האישה ביקשה להתערב גם בהחלטה של בית המשפט למשפחה שלפיה כל צד יישא בהוצאותיו. המחוזי דחה את הבקשה: הערכאה הראשונה הכריעה בכמה נושאים, חלקם לטובת האישה וחלקם לטובת האיש, והתערבות בפסיקת הוצאות נעשית רק במקרים נדירים. במקביל, האיש משך את ערעורו שלו בתום דיון ביולי 2026, בעקבות המלצת ערכאת הערעור, ולכן ערעורו נדחה. באשר לערעור האישה, ההרכב אימץ פה אחד את חוות דעת השופטת רביד: עיקר הערעור נדחה, התיקון ביחס לחשבון האם יבוצע, והאישה תשלם לאיש הוצאות ערעור בסך 35,000 שקל. הערובה שהפקידה, על פירותיה, תועבר לאיש על חשבון ההוצאות; הערובה שהפקיד האיש תושב לו. פסק הדין הותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
עמ״ש 62755-10-25; עמ״ש 57924-10-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.