בקשתה השנייה של אם לפסול שופט שדן בסכסוך משפחתי נדחתה, לאחר שטענה כי נהג בה בעוינות, ניהל פרוטוקול חסר והטיל דופי בעמדתה כשדחה בקשה לצו הגנה לבנה הקטין. האב הכחיש את הטענות וטען שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב בעקבות הפסד בהליך. בית המשפט קבע כי תחושות של בעל דין, מחלוקת על תוכן הפרוטוקול או אי הסכמה עם החלטה אינן מלמדות כשלעצמן על חשש ממשי למשוא פנים. הוא הפנה את האם למסלול הערעור המתאים אם ברצונה להשיג על הקביעות, ודחה את בקשת הפסלות תוך חיובה בהוצאות של 2,500 שקל.
הרקע להחלטה הוא בקשה למתן צו הגנה נגד האב ביחס לבנו הקטין. האם נשמעה תחילה במעמד צד אחד, וביום שלאחר מכן התקיים דיון במעמד שני הצדדים ובאי כוחם. הם נחקרו, נשמעו סיכומים בעל פה, ובאותו יום ניתנה החלטה מנומקת בת שבעה עמודים שדחתה את בקשת צו ההגנה. הבקשה לפסילת השופט הוגשה לאחר ששלב זה בהליך הסתיים. היא לא נועדה להכריע מחדש בשאלת הצו אלא לבחון אם השופט רשאי להוסיף לדון בעניינים הנוגעים לצדדים.
זו לא הייתה פנייה ראשונה של האם בנושא. בקשה קודמת לפסלות נדחתה לגופה בנובמבר 2024, ובפברואר 2025 דחה גם בית המשפט העליון את ערעורה עליה. בהחלטה הנוכחית צוין כי חלק מן הנימוקים החדשים חופפים לנימוקים הישנים, וקשורים בפועל להחלטות שיפוטיות שניתן להשיג עליהן בדרך של ערעור. בכך הוצבה כבר בתחילת הדיון הבחנה בין טענה לפגם בפסק דין לבין טענה לפגם בניטרליות של המותב.
האם תיארה, באמצעות באת כוחה, תמונה מצטברת של יחס עוין, חוסר איזון בין הצדדים ופגיעה במראית פני הצדק. לדבריה, בפרוטוקול הדיון לא נרשמו אמירות ותגובות משמעותיות, לרבות דברים הנוגעים לסרטון שהוצג באולם. היא טענה כי בסרטון נשמע הילד אומר לאביו שהוא מכה אותו, וכי באת כוחה הגדירה את הסרטון "ראיית זהב" התומכת בבקשה. לשיטתה, השמטת הפרטים הללו, יחד עם התייחסות בית המשפט להתנהלותה, פגעו באמון שלה ביכולת לקבל הכרעה הוגנת.
טענה נוספת עסקה באופן שבו טופלה בקשתה לתקן את הפרוטוקול. בית המשפט נתן לאב 14 ימים להגיב לבקשה, והאם הציגה את פרק הזמן כעיכוב בלתי מוצדק המחזק את תחושתה שההליך מתנהל באופן לא מאוזן. היא הוסיפה כי לא היה לה אינטרס טקטי להגיש בקשת פסלות: הליך צו ההגנה כבר הסתיים, ולכן לשיטתה הבקשה נבעה רק מן הצורך להתריע על התנהלות שיפוטית חריגה ולא מרצון לעכב הליך תלוי ועומד.
האב חלק על כל אלה. הוא טען שהדיון התנהל באופן ענייני, שהפרוטוקול משקף את שהתרחש ושהמועד שניתן לו להשיב לבקשת התיקון תואם את הכללים. הוא ביקש לראות בבקשת הפסלות ניסיון נוסף לתקוף את תוצאת ההליך, במיוחד נוכח דחיית הבקשה הקודמת בבית המשפט העליון. האב העלה גם טענות חריפות על התנהגות האם כלפיו וכלפי הקטין ועל הליכים קודמים ביניהם, אך אלה היו טענותיו בלבד; ההחלטה לא הפכה את כולן לממצאים נדרשים לצורך הכרעה בבקשת הפסלות.
השופט פתח את הנמקתו במבחן המשפטי שבסעיף 77א לחוק בתי המשפט: נדרש "חשש ממשי למשוא פנים" המבוסס על נסיבות אובייקטיביות. אין די בהרגשה אישית, בחשד או בהשערה. הדיון אינו בשאלה אם בעל דין יצא מאוכזב מהכרעה אלא אם קיימות ראיות ממשיות לכך שהשופט אינו יכול להכריע באופן נטול פניות. במסגרת זו כינה בית המשפט את טענות האם בדבר יחס עוין והטלת דופי "האשמות חסרות בסיס", ודחה את ההנחה שעצם השימוש בביטוי אווירה עוינת באולם מוכיח כי אכן שררה אווירה כזאת. בית המשפט הדגיש גם כי "מבחן זה אינו מגלם את תחושתו הסובייקטיבית של בעל דין או של בא כוחו".
בפרוטוקול מן הדיון הראשון נרשמה תלונה של באת כוח האם על האווירה ועל הצורך בהתייצבות למחרת לדיון במעמד שני הצדדים. בית המשפט הסביר שהדיון הנוסף נקבע מכוח הדין ושלא נמנע מן האם ומבאת כוחה להציג את עמדתן. הוא ציין כי דווקא העובדה שאפשר לבאת הכוח להביע ביקורת ולהמשיך לדבר אינה תומכת במסקנה שהיתה עוינות. למחרת התקיים דיון ממושך, ובו לא הועלתה מחדש טענה על האווירה. בית המשפט התייחס גם לאופן החופשי שבו נשמעו טענות הצדדים בדיונים, כנסיבה שאינה מתיישבת עם התמונה שתיארה המבקשת.
לעניין הסרטון הבהיר השופט כי תוכנו נצפה על ידו, וכי פרטי האירוע קיבלו ביטוי בהחלטה שדחתה את צו ההגנה. ההכרעה התבססה, לפי האמור, על חקירת הצדדים, על תכתובות ביניהם ועל התרשמות בלתי אמצעית מן החומר שהוצג. אם האם סבורה שבית המשפט שגה בהערכת הסרטון או בממצאים שנקבעו, אין פירוש הדבר בהכרח שהשופט מוטה. השופט הזכיר עיקרון שהובא בפסיקה שלפיו "חוסר שביעות רצון של צד מסוים מהחלטות בית המשפט אינו עילה לפסלות שופט", והדגיש כי השגה על ההחלטה עצמה צריכה להיעשות בהליך הערעורי המתאים.
באשר לפרוטוקול, בית המשפט הסתמך על החלטה מנומקת קודמת בבקשת התיקון. באת כוח האם ביקשה במהלך הדיון לקבל את הפרוטוקול וקיבלה אותו לעיון; בקשת התיקון הוגשה רק כעבור ארבעה ימים. השופט הזכיר כי פרוטוקול אמור לכלול את עיקרי ההתרחשות, אך אינו תמליל מילה במילה של כל אמירה וסרטון. בהחלטתו הקודמת על התיקון כתב כי "הפרוטוקול כפי שנרשם בדיון משקף נאמנה את שנאמר באולם בית המשפט". הוא סבר שגם ההבדל הנטען בין הביטוי "ראיית זהב" של האם לבין מה שתועד אינו משנה את התמונה במידה המצדיקה פסלות.
גם פרק הזמן של 14 ימים שניתן לאב לתגובה לא הוביל למסקנה אחרת. השופט הדגיש כי מדובר בהחלטה דיונית בתחום ניהול ההליך, לאחר שכבר נסגר בעקבות פסק הדין בעניין צו ההגנה. האם לא ביקשה בזמן אמת לקצר את המועד, ולא הוצגו ראיות לכך שההחלטה התקבלה ממניע זר. קביעת מועדים, גם אם אינה נוחה לאחד הצדדים, מסורה בדרך כלל לשיקול דעת בית המשפט וניתנת להשגה באמצעים המתאימים, אך אינה יוצרת אוטומטית עילת פסלות. בנימוקיו ציין בית המשפט כי "החלטות דיוניות לרבות קביעת מועדים מסורות לשיקול דעת המותב ואין בהן כשלעצמן להקים עילת פסלות".
לבסוף נדחתה גם הטענה שאין למבקשת כל עניין דיוני עתידי. בית המשפט הצביע על תביעה חדשה שהגישה נגד האב שמונה ימים אחרי בקשת הפסלות, ובה ביקשה אחריות הורית מלאה וצמצום זמני השהות שלו עם הקטין. לפי ההחלטה, התביעה החדשה חוזרת על חלק מהטענות שעלו בהליך צו ההגנה שנדחה. השופט לא קבע שדי בעצם הגשת ההליך החדש כדי להוכיח מניע פסול, אך מצא בו סתירה לטענה שהסכסוך השיפוטי הסתיים לחלוטין ולא היה עוד אינטרס דיוני.
המסקנה הייתה כי אין ראיות אובייקטיביות לחשש ממשי למשוא פנים, והבקשה לפסול את השופט נדחתה. משהאב הגיש תשובה והצליח להתנגד לבקשה, נפסקו לטובתו הוצאות של 2,500 שקל. זו הכרעה בבקשת הפסלות, לא פסיקה חדשה בשאלה העובדתית אם הילד סבל מאלימות: המחלוקת על צו ההגנה הוכרעה בהליך קודם, ואת ביקורתה על אותה הכרעה רשאית האם להעלות במסלולים הדיוניים שנקבעו בדין. ההחלטה ניתנה ב־30 בינואר 2026.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.