איום בתביעה על 100,000 שקל שנשלח ללקוחה שביקשה להפסיק תוכנית ליווי בתחום המסחר המקוון הפך לאחד הנימוקים לחיובו של מי שמכר לה את השירות בפיצוי על עוגמת נפש. בית משפט לתביעות קטנות קיבל חלקית תביעה על סך 23,000 שקל נגד בעליה של חברה הרשומה בדובאי, חרף טענתו שהחוזה אוסר החזר כספי לאחר תחילת ההכשרה. התובעת דרשה את מלוא התמורה ופיצויים נוספים בטענה שההבטחות לליווי צמוד לא קוימו; הנתבע טען שקיבלה שיעורים ותכנים והפסיקה את התוכנית מבחירתה. בית המשפט פסק לה 9,375 שקל כהשבה חלקית, 1,000 שקל על עוגמת נפש ו־500 שקל הוצאות, אך לא קיבל את טענת ההטעיה.
ראשית הפרשה בהסכם שנחתם ב־14 בספטמבר 2025 מול Commerce SAT, חברה הרשומה בדובאי. בתמורה ל־15,000 שקל נרשמה התובעת לתוכנית ליווי והכשרה בדרופשיפינג. לפי החוזה, התוכנית כללה בין היתר שמונה שיעורים פרטיים בני שעה. התשלום נגבה בפועל ב־12 תשלומים באמצעות ספק סליקה ישראלי, בעוד שהתובעת טענה שבשיחת מכירה מוקלטת הובטחה לה פריסה ל־24 תשלומים ללא ריבית. המחלוקת על מספר התשלומים הצטרפה לטענות רחבות יותר על אופי השירות, אולם לא כל טענותיה הוכחו.
התובעת תיארה מצג של ליווי אישי וצמוד, שאמור היה לסייע לה להקים בתוך שבועות חנות מקוונת פעילה ורווחית. לדבריה, בפועל השתתפה בשלושה שיעורים בלבד מתוך השמונה שהובטחו, וגם אלה היו שטחיים; במקום מענה אישי, נטען, הופנתה לסרטוני YouTube ולשימוש בצ'אט ChatGPT. היא ביקשה להשיב לה את כל 15,000 השקלים ששילמה, להוסיף 3,000 שקל בגין עוגמת נפש ו־5,000 שקל בגין הוצאות משפט וייעוץ. התביעה כולה הועמדה על 23,000 שקל. הטענה על תכנים ושיעורים מצומצמים הייתה עמדתה של התובעת, ולא ממצא שלפיו לא ניתן כל שירות.
הנתבע ביקש תחילה לסלק את התביעה מטעמים מקדמיים. הוא העלה טענות לחוסר סמכות מקומית, למסירה לא תקינה ולהיעדר יריבות, משום שההסכם נחתם מול חברה זרה והוא, לפי גרסתו, פעל כנציג מכירות בלבד. לגוף המחלוקת הוא טען שהתובעת קיבלה גישה לקורס דיגיטלי של יותר מעשר שעות, ליווי שוטף בווטסאפ ושלושה מפגשי זום אישיים. לשיטתו, היא בחרה מיוזמתה להפסיק את ההכשרה מסיבות אישיות, והסכם כתוב שולל החזר לאחר תחילת השיעורים או קבלת חומרים דיגיטליים.
בדיון שנערך ב־13 באוקטובר 2026 בהיוועדות חזותית התייצבו שני הצדדים. בית המשפט דחה את טענת היעדר היריבות לאחר שהתברר מעדות הנתבע כי הוא בעליה היחיד של החברה ומקבל ממנה משכורת. הוא היה מעורב ישירות במכירה, במשלוח ההסכם ובהצגת תנאי התשלום, לרבות הבטחת פריסת התשלומים. בהחלטה הודגש כי אין לאפשר לו בנסיבות אלה ״להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה״. לפיכך עצם הרישום של החברה מחוץ לישראל לא סיפק לו הגנה מפני בירור אחריותו האישית בהתקשרות המסוימת.
במוקד ההכרעה ניצבו סעיפי הביטול. סעיף 3.2 קבע שמקדמה בגובה 20% לא תוחזר במקרה של ביטול לאחר חתימת החוזה. סעיף 4.3 קבע שגם ביטול לפני השיעור הראשון אינו פוטר מהתחייבות התשלום המלא. סעיף 4.4 הרחיק לכת וקבע כי עם החתימה, תחילת השיעור הראשון או קבלת חומרים דיגיטליים לא יינתן החזר חלקי או מלא על סכומים שכבר שולמו. הנתבע הסתמך על הסעיפים הללו כדי לטעון שהלקוחה מחויבת להשלים את התשלום על אף החלטתה לפרוש.
אולם בית המשפט מצא קושי בחוזה כפי שנוסח ובאופן שבו יושם. הוא ציין כי ההסכם שותק ביחס לאפשרות הביטול אחרי השיעור הראשון, וכי תוכנית של ליווי אישי איננה שירות שניתן לכפות בקלות על מי שאינו מעוניין עוד לקבלו. בפסק הדין הוזכר סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ונאמר כי ספק אם אפשר לאכוף השתתפות בכל שמונת השיעורים. המסקנה הייתה שהתובעת רשאית לבטל את ההתקשרות, אף שאין פירוש הדבר שהיא רשאית לקבל בחזרה את המחיר של שירות שכבר צרכה. עליה לשלם עבור החלק היחסי שסופק.
על הרקע הזה קיבלה ההודעה שנשלחה לתובעת כשביקשה לסיים את הקשר משמעות מיוחדת. סעיף 7.3 בחוזה עסק בהגבלת העתקה והפצה וכלל פיצוי מוסכם של 100,000 שקל בשל הפרתו. כאשר התובעת העלתה אפשרות לפנות לחברת האשראי, הנתבע הזהיר כי מהלך כזה ייחשב ״הפרת חוזה מובהקת לפי סעיפים 3.3 ו-7.3 להסכם״, ובהמשך הודיע כי החברה תפעל לפתיחת הליך משפטי ולתביעת סכום העסקה בצירוף הפיצוי המוסכם. בית המשפט הבחין בין פנייה לביטול העסקה לבין העתקת תכנים או הפצתם, שנגדם כוון הסעיף המקורי.
לשון פסק הדין הייתה נחרצת: ״אין כל קשר בין בקשת התובעת לביטול ההסכם לבין סעיף הפיצוי המוסכם״. בית המשפט התרשם שהשימוש באותו סעיף ״נועד להרתיע את התובעת ולמנוע ממנה להשתחרר מן ההסכם״. נקבע שהתנהלות זו אינה סבירה ואינה מתיישבת עם חובת תום הלב בקיום ההסכם, במיוחד כשההתקשרות מבוססת על ליווי אישי. לכן, עם בקשת הביטול, היה על הנתבע להשיב את התשלום בגין השיעורים שלא ניתנו, תוך שמירת תמורה עבור שלושת השיעורים שבהם התובעת השתתפה.
עם זאת, פסק הדין לא אימץ את התיאור המלא של התובעת על מצגי שווא. נקבע שטענת ההטעיה נסמכה בעיקר על תחושותיה, ללא ראיות המוכיחות אותה. גם הדרישה להוצאות משפט וייעוץ בסכום הנתבע לא נתמכה בראיות. ההכרעה אפוא הבחינה בין אי־הוכחת הטעיה בהליך המכירה לבין התנהלות פסולה בשלב בקשת הביטול, ושילבה הכרה בשירות שכבר ניתן עם הגנה על האפשרות להפסיק לקבל שירות אישי בעתיד.
לבסוף חויב הנתבע להשיב 9,375 שקל, שהם החלק שנקבע כתמורה שלא נוצלה, ולשלם 1,000 שקל נוספים בשל עוגמת הנפש שנגרמה על רקע האיום בתביעות. לצדם נפסקו הוצאות משפט של 500 שקל. בית המשפט קצב 30 ימים לתשלום וקבע שלאחריהם יחולו הפרשי הצמדה, וכן ציין אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. התוצאה אינה השבה מלאה של עסקה שאינה כדאית בעיני הלקוחה, אלא חיוב מדוד שנשען על הזכות להפסיק ליווי אישי ועל הפסול שבהפעלת איום כספי שאין לו קשר לעילת הביטול.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.