נוסע ישראלי שרכש באינטרנט כרטיס של טורקיש איירליינס מדובאי לפראג, וטיסתו בוטלה שעות לפני ההמראה, ביקש לתבוע בישראל את הפרשי עלות הכרטיס החלופי שרכש כדי להגיע לחתונת בנו. חברת התעופה טענה שבתי המשפט בישראל אינם מוסמכים לדון בתביעה על טיסה זרה, אף שהרכישה נעשתה ממחשב ישראלי ובכרטיס אשראי ישראלי. השופט איתי רגב קיבל את בקשת החברה וסילק את התביעה על הסף. הוא קבע שאין די במיקומו של הצרכן בעת ההזמנה כדי להוכיח שחוזה התובלה נכרת באמצעות מקום עסק של חברת התעופה בישראל. לא נפסקו הוצאות.
הכרטיס נרכש ב־29 ביולי 2024 לטיסה חד־כיוונית שתוכננה ל־26 בספטמבר אותה שנה, בשעה 07:35, מדובאי לפראג דרך איסטנבול. מחירו היה 467.10 דולר, סכום ששוויו בעת הרכישה היה 1,736 שקל לפי המסמך. הרכישה בוצעה באמצעות האינטרנט ממחשב שנמצא בישראל, בכתובת IP ישראלית ובאמצעות כרטיס אשראי ישראלי. אלה הפרטים שעליהם ביקש הנוסע לבסס את הזיקה המשפטית לישראל.
לדברי הנוסע, בשעה 01:55 בבוקר הטיסה, כשלוש וחצי שעות לפני ההמראה המתוכננת, הודיעה החברה על ביטול הטיסה בשל תקלה טכנית במנוע. מאחר שהיה עליו להגיע לפראג לחתונת בנו למחרת, הוא קנה כרטיס אחר בחברת אמירייטס תמורת 1,065.85 דולר, שווי של 3,901 שקל. תביעתו הועמדה על 7,165 שקל: 2,165 שקל בגין הפרש מחיר הכרטיסים, 3,000 שקל בשל עוגמת נפש ועוד 2,000 שקל בשל אובדן זמן.
טורקיש איירליינס לא הסתפקה בהכחשת חובת הפיצוי, אלא ביקשה לסיים את ההליך עוד לפני בירור הנזק. לטענתה, אמנת מונטריאול מ־1999 קובעת הסדר ייחודי לתביעות נזקי תובלה אווירית, והחלופות שבהן אפשר להגיש תביעה אינן מצביעות במקרה הזה על ישראל. מקום מושבה ומרכז עסקיה בטורקיה; המסלול היה כולו מחוץ לישראל; והעסקה תומחרה בדירהם אמירתי. החברה הוסיפה שביטול טיסה שונה מאיחור בטיסה לצורך סעיף 19 לאמנה, ושממילא הוצע לנוסע פתרון חלופי והוחזר לו מחיר המקטעים שלא נוצלו.
הנוסע הציג עמדה אחרת. לדבריו, כאשר הוא מזמין ישירות מאתר חברת התעופה, ולא מסוכנות נסיעות עצמאית, אין להתייחס לרכישה כאל פעולה שנעשתה במנותק מן המוביל. הוא הפנה לחלופה באמנה המאפשרת תביעה במקום שבו למוביל יש מקום עסק שבאמצעותו נעשה החוזה. לשיטתו, ההתקשרות המקוונת שביצע מישראל מספיקה לשם כך. הוא גם טען שהליך בחו"ל לא יהיה פתרון מעשי לתביעה צרכנית קטנה, ושלטורקיש איירליינס יש נציגות משפטית הפועלת בישראל.
החברה השיבה שלא הוצגה ראיה לכך שההזמנה נעשתה באתר ישראלי או באמצעות מערך מכירות ייעודי בישראל. לשיטתה, מדובר באתר בינלאומי ובתמחור במטבע זר, ואין להפוך את מקום הימצאו של הצרכן לכתובת שבה פועל הספק. עוד נטען שהגשת התביעה בישראל היא בחירה בפורום נוח לתובע, אף שאין לו זיקה מהותית לאירוע. בהקשר הכספי הציגה החברה תיעוד שלפיו הושבו לנוסע 1,445 דירהם אמירתי בגין מקטעי הטיסה שלא נוצלו.
בית המשפט בחן תחילה את סעיף 33 לאמנת מונטריאול. בלשון סעיף 33 נדרש "מקום עסק שבאמצעותו נעשה החוזה". הסעיף אינו שואל רק היכן לחץ הצרכן על כפתור ההזמנה, אלא האם למוביל יש באותו מקום עסק שדרכו נכרת החוזה. השופט הבחין בין שלושה נתונים שאפשר לטעות ולערבב ביניהם: מקום הישיבה של הצרכן מול המסך, האמצעי הטכני שבאמצעותו שילם והמקום העסקי של חברת התעופה האחראי להתקשרות. שני הראשונים עשויים לספק רמזים, אך אינם מוכיחים בהכרח את השלישי.
ההכרעה לא התבססה על כלל גורף שלפיו כל רכישה באתר של חברת תעופה זרה שוללת סמכות ישראלית. בפסק הדין הודגש שכפי שנכתב בהכרעה, "רכישה ישירה באתר הרשמי של חברת התעופה מחזקת את הטענה" לקיומו של קשר עסקי, והיא עשויה להוות זיקה חזקה יותר מרכישה דרך מתווך עצמאי. השאלה היא אם האתר ומערך המכירה אכן מכוונים לציבור בישראל. סימנים אפשריים לכך הם גרסה המיועדת לשוק הישראלי, שירות לקוחות ונציגות מסחרית מקומיים, פעילות שיווקית או טיפול בהזמנות באמצעות מערך עסקי ישראלי של המוביל.
לכן השופט לא אימץ גם את הטענה ההפוכה של החברה כי תשלום בדירהם אמירתי מוכיח, לבדו, שהחוזה נכרת באיחוד האמירויות. זהו נתון מסחרי שעשוי ללמד על אופן התמחור, אך לא בהכרח על מקום העסק מבחינת האמנה. באותה מידה, שימוש בכרטיס אשראי ישראלי אינו יוצר מקום עסק בישראל יש מאין. ההבחנה הזאת עמדה גם במרכז הדיון בפסק דין קודם שניתן בעניין רכישת כרטיס דרך סוכנות נסיעות ישראלית, ובפסיקה העוסקת בפעילות של אתרי אינטרנט בינלאומיים.
בנסיבות התיק הספציפי לא הוצגה תשתית שמוכיחה פעילות ישראלית מן הסוג הנדרש. בית המשפט ציין שהמסלול מדובאי לפראג דרך איסטנבול אינו כולל את ישראל, שהמוביל זר, ושהעסקה המקוונת עצמה לא הוכחה כחלק ממערך מקומי של חברת התעופה. מכאן המסקנה שאין לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט בינלאומית מכוח החלופה שעליה הסתמך הנוסע.
השופט הוסיף גם נימוק עצמאי הנוגע לפורום הנאות. גם במקרים שבהם המצאה כדין לנציג משפטי בישראל עשויה להועיל לביסוס סמכות, עדיין יש לשאול היכן ראוי לברר את הסכסוך. כאן אירע ביטול הטיסה בחו"ל, עובדי המוביל והראיות הרלוונטיות מצויים בעיקר מחוץ לישראל, ואין זיקה ישירה בין האירוע לבין פעילות מקומית של החברה. בית המשפט מצא שישראל אינה הפורום הטבעי לבירור ההליך. טענה זו אינה זהה לחוסר סמכות, והיא נבחנה בנפרד.
בפסק הדין נכללה גם התייחסות לעילת הפיצוי עצמה. השופט סבר שלכאורה אין לתביעה בסיס גם לפי סעיף 19 לאמנה, העוסק באיחור בתובלה ולא בביטול מלא של חוזה התובלה. הוא ציין שהנוסע סירב לחלופה שהוצעה, קיבל החזר כספי וקנה כרטיס באופן עצמאי. עם זאת, התביעה לא נדחתה לאחר שמיעת ראיות על גובה הנזק או על האחריות לתקלה: ההחלטה האופרטיבית היא סילוק על הסף מחמת חוסר סמכות ופורום לא נאות. ההערות לגוף עילת הפיצוי לא הפכו את ההליך להכרעה מלאה בתביעה הכספית.
בסופו של דבר לא הוחזר לנוסע סכום הכרטיס החלופי, ולא נפסקו לזכותו רכיבי הפיצוי המבוקשים. השופט קבע: "אני מקבל את הבקשה ומורה על סילוק התביעה על הסף". הוא הורה לסגור את תיק התביעה הקטנה והחליט שלא לחייב בהוצאות, לנוכח השלב המוקדם שבו הסתיים ההליך: "לפנים משורת הדין אין צו להוצאות". הקביעה ממחישה מדוע עצם האפשרות להזמין כרטיס טיסה דרך האינטרנט מתוך ישראל אינה מספקת, כשלעצמה, כדי לבחור בבתי המשפט בישראל כמקום ההתדיינות על טיסה שלא נגעה לישראל.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.