השופט עודד מורנו בחר לפתוח את פסק הדין שלו בציטוט מהסרט "ניחוח אישה" בכיכובו של אל פאצ'ינו, על אדם שידע מהי הדרך הנכונה אך נמנע מללכת בה מפני שהייתה קשה מדי.
"Now I have come to the crossroads in my life. I always knew what the right path2
was. Without exception, I knew, but I never took it. You know why? 'Cause it was3
too damn hard."4
Scent of a woman,1992, Al Pacino
פסק הדין אפשר לנאשם שהורשע בשורת גניבות רכב והסעת שוהים שלא כדין הזדמנות לצעוד דווקא בדרך הארוכה של השיקום. המדינה התנגדה לבקשת ההגנה להעביר את התיק לבית משפט קהילתי ודרשה 70 חודשי מאסר בפועל, גם אם יושלם טיפול בהצלחה. מורנו קיבל את הבקשה, בנימוק שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מהכללים, וכי עמדת התביעה אינה מעניקה לה זכות וטו. לא מדובר בגזר דין או במחיקת ההרשעות, אלא בהעברת ההליך למסלול שיקומי מפוקח.
ההחלטה, שניתנה ב־28 באוקטובר 2026 בבית משפט השלום בפתח תקווה, עוסקת בתיק שנפתח באפריל 2022 נגד שני נאשמים. על פי כתב האישום המקורי, לאחד מהם יוחסו 11 עבירות של גניבת רכב, תשע עבירות של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, שיבוש מהלכי משפט ושתי עבירות גניבה. הפרשה עסקה בגניבות של כלי רכב ובהעברתם לשטחי האזור, בין היתר יחד עם שותפים קטינים. הנאשם השני הגיע כבר בנובמבר 2022 להסדר טיעון נפרד, הורשע ונידון ל־20 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי של 1,000 שקל לכל מתלונן וקנס של 500 שקל. העונש הזה אינו העונש שנגזר על הנאשם שבמוקד ההחלטה הנוכחית.
עניינו של הנאשם שנותר בתיק התנהל לאורך תקופה ממושכת. בפני השופט שרון דניאלי התקיימו שמונה ימי הוכחות, שנפרשו על פני 204 עמודי פרוטוקול, ונשמעו עשרות עדים. רק בספטמבר 2024, לאחר הליך גישור בפני מורנו, הגיעו הצדדים להסדר שבו הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן והורשע. בהסדר לא הושגה הסכמה על העונש: התביעה עמדה על מאסר בפועל, וההגנה נותרה חופשית לטעון לעונש אחר. ההרשעה הסופית כללה חמש עבירות גניבת רכב בצוותא, שלוש עבירות סיוע לגניבת רכב, שבע עבירות הסעת שוהים שלא כדין, שיבוש מהלכי משפט בצוותא וסיוע לגניבה. מדובר בשמונה אישומים הקשורים לאירועי שנת 2022.
לרגע נראה שהאפשרות לשיקום מצומצמת. בתסקיר הראשון, שהוגש ביוני 2025, תיאר שירות המבחן נאשם בן 24, ללא עבר פלילי קודם, העובד בעסק של דודתו. הוא קיבל אחריות חלקית בלבד, הודה בהסעת שוהה שלא כדין ממניע כלכלי אך הכחיש את מעורבותו בגניבות הרכב ובשיבוש ההליכים, אף שכבר הורשע על יסוד הודאתו. שירות המבחן זיהה גורמי סיכון הנובעים מחומרת העבירות, מחשיפה לעבריינות ומרקע משפחתי מורכב. לצד סיכוי לשינוי, הוא מצא קושי ממשי בבחינה ביקורתית של המעשים ונמנע מלהמליץ אז על חלופת ענישה או שיקום בקהילה. ההתרשמות המוקדמת הזאת העניקה משקל לעמדת המדינה, אך לא הייתה התחנה האחרונה.
בנובמבר 2025 ביקשה ההגנה הזדמנות נוספת. הסנגור סיפר שהנאשם נישא ונכנס למסגרת משפחתית, והנאשם פנה לשופט במילים: "אני מתחייב לשתף פעולה עם שירות המבחן". מורנו נענה, לפנים משורת הדין ובשים לב להיעדר עבר פלילי, והזמין תסקיר נוסף. במרץ 2026 כבר תוארה תמונה שונה: הנאשם החל להסדיר חובות, השתתף בקורס עזרה ראשונה והתמיד בטיפול רגשי פרטני שהחל בינואר בפיקוח הסניגוריה הציבורית. שירות המבחן המליץ בשלב זה על צו מבחן למשך שנה, לצד מאסר בעבודות שירות. בהמשך ביקשה ההגנה לבחון גם מסלול קהילתי, והשופט הורה לשירות המבחן להתייחס לכך למרות התנגדות התביעה, בלי לקבוע מראש עמדה בנושא.
בתסקיר שהוגש ביולי 2026 נקבע כי הנאשם סיים בהצלחה את הטיפול, הפגין יכולת להתבונן במעשיו ולקחת עליהם אחריות, והראה מוטיבציה גבוהה להמשך. קצינת המבחן הצביעה על צורך רחב יותר ממפגשים טיפוליים: לימוד עברית, השלמת לימודים, הסדרת חובות וסיוע תעסוקתי. היא מצאה אותו מתאים לבית המשפט הקהילתי בבאר שבע, באזור מגוריו, בכפוף להסדרת העברת התיק בין מחוזות. ההמלצה נסמכה גם על התמדה במסגרת של 17 מפגשים טיפוליים בפרויקט משותף לסניגוריה הציבורית ולאוניברסיטת בר־אילן. העובדה שהנאשם כבר התקדם בטיפול הייתה, מבחינת ההגנה, ראיה לכך שהמסלול הקהילתי אינו הימור שנעשה ללא בסיס.
הפרקליטות הציגה ארבעה נימוקים מרכזיים נגד ההעברה. הראשון היה חומרת המעשים ועמדתה העונשית: 70 חודשי מאסר בפועל. התביעה הבהירה שאינה מתחייבת לוותר על דרישת המאסר אפילו אם הנאשם יעמוד בהצלחה בתוכנית שיקום, בעוד שהמסלול הקהילתי מבוסס ככלל על התחייבות כזאת. הנימוק השני היה ניהול ההוכחות הממושך; אחד מתנאי החוק הרגילים הוא שלא נערך הליך לבירור האשמה. השלישי היה הרשעת הנאשם בשבע עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, הנמנות עם סוגי העבירות שהמחוקק החריג ככלל מההליך הקהילתי. אלה לא היו טענות טכניות בלבד, אלא מחסומים ממשיים שהשופט נדרש להסביר כיצד אפשר להתגבר עליהם.
הטיעון הרביעי של המדינה דווקא התמקד בשיפור שחל בחיי הנאשם. התובעת אמרה שהוא עובד בחריצות וביציבות עם אביו, נעזר בעורך דין להסדרת חובות והופנה למרכז תעסוקה. בדיון באוקטובר 2026 הוצג גם מכתב מעסיק על עבודתו במשך יותר משנה. מאז העבירות בשנת 2022, הדגישה התביעה, לא נפתחו נגדו תיקים חדשים, והקשיים שתוארו אינם מחייבים מעטפת טיפולית כוללת. לשיטתה, בית משפט קהילתי נועד בראש ובראשונה למי שמתקשים לתפקד ונקלעים שוב ושוב למעגל הפלילי, ולא לאדם שכבר מצליח לעבוד, להתפרנס ולייצב את חייו. גם בין ההחלטות הקודמות שהפנתה אליהן המדינה היו מקרים שבהם נדחתה בקשת העברה בשל עבירות מוחרגות, חומרת מעשים או התנגדות התביעה.
ההגנה הציגה את אותה התקדמות מזווית הפוכה. העובדה שהנאשם הצליח להתחיל להשתקם, נטען, אינה מוכיחה שאפשר להפסיק את הטיפול. הוא סיפר בדיון באוקטובר כי גדל בבית קשה ברהט, חווה אלימות בילדותו, עזב את הלימודים בכיתה ח' או ט' ונאלץ לעבוד מגיל צעיר. על פי תיאורו, חידוש הקשר עם אביו והעבודה המשפחתית סייעו לו לשנות כיוון. כיום הוא נשוי ואב לתינוק, והוא רוצה ללמוד עברית, להתקדם מקצועית ולהתמודד עם חובות של כ־30,000 שקל. ההגנה הזכירה גם תקופה של כמעט שנה במעצר ולאחריה מעצר בית ממושך באיזוק, וטענה כי דרישת המאסר של המדינה אינה צריכה לחסום את ההזדמנות הטיפולית.
כאן הגיעה ליבת המחלוקת המשפטית. סעיף 220ד לחוק סדר הדין הפלילי מונה תנאים להעברת תיק לבית משפט קהילתי, ובהם הכרה של הנאשם במעורבותו, נכונות להשתתף בהליך, סיכון לעבירות נוספות, היעדר הליך קודם לבירור אשמה ועמדת תביעה שלפיה שיקום מוצלח לא יוביל לבקשה למאסר בפועל. ואולם סעיף קטן (ב) מאפשר לבית המשפט לחרוג מחלק מן התנאים הללו, מטעמים מיוחדים שיירשמו. גם ביחס לעבירות המנויות בתוספת השמינית, ובהן עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, ציין השופט שהחוק מותיר פתח צר להעברה בנסיבות מיוחדות. לכן השאלה לא הייתה אם קיימים חסמים, אלא אם נסיבות התיק מצדיקות את הפעלת הסמכות החריגה.
מורנו לא הקל ראש במשקל עמדת המדינה. הוא הזכיר כי ההליך הקהילתי דורש שיתוף פעולה בין התביעה, ההגנה, שירות המבחן ובית המשפט, וכי דברי ההסבר לחקיקה שמים דגש על הסכמת התביעה, במיוחד כשהיא מבקשת מאסר גם לאחר שיקום מוצלח. לצד החלטות שבהן נדחו בקשות בשל התנגדות המדינה, הציגה ההגנה פסיקה שלפיה חומרת העבירה כשלעצמה אינה מחסום מוחלט ושיקול הדעת הסופי מסור לבית המשפט. מורנו אימץ את ההבחנה הזאת: עמדת התביעה חשובה מאוד, אך אינה מחייבת את השופט ואינה מקנה למדינה "זכות וטו" על עצם בחינת המסלול הקהילתי.
לעניין עבירות ההסעה, השופט מצא הבדל בין האיסור העקרוני לבין הנסיבות הפרטניות. הוא קבע כי המניע לעבירות היה כלכלי, ולא אידיאולוגי או ביטחוני, וכי לא הוכחה אצל הנאשם זיקה או כוונה לפגוע בביטחון המדינה. בצד חומרת הגניבות וההרשעות בהסעת שוהים שלא כדין, הוא ראה צורך טיפולי עמוק שניתן לתת לו מענה: מצוקה כלכלית, קשיי שפה והשכלה, רקע משפחתי מורכב וחובות. לשיטתו, תוכנית שתטפל בשורש הקשיים עשויה להפחית את הסיכון שיחזור לעבריינות, ובכך לשרת גם את ביטחון הציבור לטווח הארוך. ההבחנה בין מניע כלכלי למניע ביטחוני לא ביטלה את העבירות, אלא שימשה אחד הטעמים לחריגה מההסדר הרגיל.
השופט דחה במיוחד את הניסיון להסתמך על ההתקדמות שכבר הושגה כדי למנוע המשך שיקום. "קיים קושי בטיעון זה שמבקש לאחוז את המקל משתי קצותיו", כתב על עמדת המאשימה, שהצביעה מצד אחד על השינוי החיובי ומצד אחר טענה שהשינוי מייתר את התוכנית. מבחינתו, העובדה שהנאשם עובד ולא הסתבך מחדש אינה סיבה לקטוע את התהליך, אלא בסיס לבחון כיצד אפשר להעמיק אותו. מורנו הוסיף כי שירות המבחן, הגוף המקצועי המופקד על הערכת התאמה טיפולית, עבר בעצמו מהסתייגות ברורה להמלצה חיובית לאחר שצפה בשינוי. המלצתו אינה מחייבת את בית המשפט, אך יש לייחס לה משקל ממשי.
גם ניהול המשפט הממושך לא שכנע את מורנו לחסום את האפשרות לשיקום. הוא הזכיר כי הנאשם אמנם ניהל שמונה ימי הוכחות, אך לאחריהם תוקן כתב האישום באופן משמעותי: מ־11 עבירות גניבת רכב שיוחסו לו בתחילה נותרו חמש עבירות גניבה בצוותא ושלוש עבירות סיוע; מתשע עבירות הסעה נותרו שבע, ושתי עבירות גניבה הפכו לעבירת סיוע אחת. השינוי מלמד, לשיטתו, שההליך לא התנהל לשווא. "אין להעניש נאשם על מיצוי זכויותיו הדיוניות ועל העלאת טענות משפטיות", קבע. בכך נתן משקל לא רק לתוצאת ההודאה, אלא גם לזכותו של נאשם להתגונן בטרם יידון עונשו.
ההחלטה אינה מתעלמת מן החשש שהשיקום ייכשל. בית משפט קהילתי, כפי שהסביר מורנו בהסתמך על פסיקת העליון, אינו מסלול נטול דרישות אלא הליך ממושך ותובעני, הכולל פיקוח שיפוטי הדוק, טיפול, תעסוקה ומעקב אחר עמידה ביעדים. נאשם שאינו מתמיד עשוי לחזור לבית המשפט הרגיל לצורך גזירת עונשו. דווקא החשיפה לעונש מאסר ממושך במקרה של כישלון עשויה, לפי השופט, לחזק את התמריץ להתמיד בתהליך. הוא תיאר את המאמץ השיקומי כך: ״מאמץ שנחשב לרוב קשה ומאתגר בהרבה מאשר "לרצות את הזמן" בריצוי עונש ולסיים את ההליך במהירות״. זהו גם ההקשר שבו שב לציטוט הפותח מאל פאצ'ינו: לבחור בדרך הנכונה איננו בהכרח לבחור בדרך הקלה.
מורנו הרחיב מעבר לתיק המסוים והפנה למחקר הערכה של הרשות השופטת ומשרד המשפטים, ולנתונים שהובאו בוועדת החוקה של הכנסת, שלפי המתואר בהחלטתו מצביעים על הפחתת עבריינות חוזרת בכמחצית בקרב אוכלוסיות היעד; בנתוני הכנסת שציטט דובר על ירידה של כ־50% בקרב מסיימי התוכנית. בהחלטה הוזכר גם שיפור בתחומי התעסוקה והרווחה. השופט הסתמך על הנתונים כחיזוק לתפיסה שלפיה טיפול בחובות, בתעסוקה ובצרכים חברתיים יכול להיות אפקטיבי במיוחד בעבירות רכוש שמניעיהן כלכליים. הוא אף הזכיר את שורשי הגישה הקהילתית בארצות הברית ואת חשיבות ההקשבה והאמפתיה כלפי מי שבאים בשערי בתי המשפט. אלו הפניות למחקרים ולעמדות שהופיעו בהחלטה, ולא ממצאים שנבחנו מחדש במסגרת ההליך הנוכחי.
לקראת סיום חזר השופט גם לדברי הרמב"ם על חופש הבחירה של האדם להטות את דרכו לטוב או לרע. החיבור בין הרמב"ם לאל פאצ'ינו שירת אותו כדי להבהיר מה עומד ביסוד ההחלטה: לא התעלמות מן העבר הפלילי, אלא מתן משקל ליכולת לבחור כיוון אחר ולשאת במאמץ הנדרש כדי להתמיד בו. הנאשם, כתב, מצוי בצומת דרכים, והמסלול הקהילתי עשוי לאפשר לו ללכת בדרך ארוכה וקשה יותר, אך כזאת שבכוחה לשנות את חייו. ההערכה הזאת התבססה גם על המלצת שירות המבחן וגם על התרשמותו הישירה של השופט מדברי הנאשם ומהתקדמותו.
בסופו של דבר הורה מורנו להעביר את עניינו של הנאשם לבית המשפט הקהילתי בהתאם לסעיף 220ד(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, והורה להעביר את החלטתו לעיונו של השופט שמואל הרבסט, נשיא בית משפט השלום בירושלים והקהילתי בפועל, לנוכח הבקשה לשלבו במחוז דרום. שאלת העונש לא הוכרעה: דרישת המדינה ל־70 חודשי מאסר נותרה עמדה עונשית, ולא עונש שנגזר; ההרשעה עומדת בעינה; והאפשרות להשיב את התיק לגזירת דין במקרה של כישלון השיקום נותרה פתוחה. ההכרעה הנוכחית היא על ההזדמנות להוכיח שהשינוי יכול להחזיק מעמד, גם כאשר הפרקליטות מתנגדת לתת אותה.
ת"פ 11662-04-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.