בית משפט השלום בתל אביב קבע שבנייה ללא היתר בחלקת שכנים בבני ברק יצרה מטרד הפוגע בהנאתה של בעלת בית סמוך מנכסיה, אך דחה את תביעתה להרוס את הבנייה. השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט מצאה כי אף שהתקיימו יסודות עוולת המטרד ליחיד, אין בראיות שהציגה התובעת כדי להגדיר צו הריסה מסוים שניתן יהיה לבצעו, ובנוסף נתנה משקל להתנהלותה בהליך ולהיעדר סעד כספי חלופי. בית המשפט הבהיר במפורש שדחיית התביעה אינה מכשירה את חריגות הבנייה ואינה חוסמת הליכי אכיפה של הרשויות.
התובעת היא בעלת בית מגורים צמוד קרקע ברחוב נתן הנביא בבני ברק. הנתבעים מחזיקים בדירות בבניין סמוך ברחוב אחיה השילוני, כאשר דירת אחד הנתבעים ממוקמת מעל דירת השניים האחרים. התובעת טענה שהנתבעים הרחיבו את דירותיהם בעשרות מטרים רבועים ללא היתר, הרסו חלק מגדר אבן משותפת ובנו קירות ועמודי תמיכה תוך פלישה לשטחה. לטענתה, החלונות החדשים צפו לעבר ביתה וחצרה, והשינויים פגעו בפרטיות, באור, באוויר ובאפשרות ליהנות מהנכס.
התביעה ביקשה שורה של צווים: הפסקת עבודות בנייה ללא היתר, איסור על עבודות כאלה בעתיד, הריסת התוספות שנבנו בחריגה מן ההיתר, תיקון הגדר והשבת המצב לקדמותו. התובעת ביקשה גם את הוצאותיה, ובהן שכר מומחה מטעמה, אך לא ביקשה פיצוי כספי כחלופה להריסה. היא צירפה חוות דעת של שמאי שהעריך כי בקומת הקרקע נבנתה תוספת בשטח של כ־50 מ"ר וכי בקומה שמעל נעשתה הכנה לבנייה נוספת. הנתבעים חלקו על שטחי הבנייה ועל טענת הפלישה והצביעו על חסר בחוות הדעת של מומחה התובעת.
בעלי שתי הדירות בקומה התחתונה טענו שהעבודות נעשו בגבולות חלקתם ושאף לא השתמשו בגדר משותפת. לשיטתם, התובעת עצמה ביצעה בחצרה בנייה בלתי חוקית בהיקף נרחב, הפעילה מעון ילדים וגרמה מטרד לשכניה. הנתבע מן הקומה העליונה הצטרף להכחשת הפלישה והנזק, והוסיף כי התוספת שנבנתה ניתנת להסדרה תכנונית. הנתבעים הסתמכו על מדידה שהגישו כדי להפריך את טענת החדירה לשטח התובעת, וטענו כי אין לתובעת זכות לדרוש הריסה רק משום שמדובר בבנייה בתחומי מקרקעין סמוכים.
הדיון נפתח גם במחלוקת משפטית על אופן הצגת העילות. אחד הנתבעים טען שרק בסיכומים הזכירה התובעת את עוולת המטרד ליחיד ואת העוולה של הפרת חובה חקוקה, ולכן מדובר בהרחבת חזית. השופטת קבעה כי אף שהתביעה לא נקבה בשמות העוולות, היא פירטה מראש את הבנייה, את היעדר ההיתר ואת הפגיעה הנטענת, והנתבעים אף השיבו לעובדות אלה. לכן אי־ציון הכותרת המשפטית לא מנע את בחינת המטרד לפי התשתית העובדתית שהייתה חלק מההליך מלכתחילה.
לא הייתה למעשה מחלוקת שהבנייה שבמחלוקת נעשתה ללא היתרי הבנייה הדרושים. בחקירתו הודה אחד הנתבעים שרק חלק קטן מהתוספת קיבל לדבריו היתר, אך לא הציג היתר כזה. הנתבע האחר סיפר שפנה לאדריכל ונמסר לו שאפשר להסדיר את הבנייה, אולם לא הוגשה בקשה להיתר במשך שנים. בית המשפט בחן גם תצלומים והתרשם שבחלק מן השטח הבנייה הגיעה ממש עד גבול החלקות. הוא לא קיבל את ניסיונם של הנתבעים לצמצם את משמעות הבנייה רק באמצעות תיאור המרחק המקורי בין הבתים.
בבחינת המטרד קבעה השופטת שהתובעת לא הוכיחה כראוי נזק כספי, וגם אין צורך להוכיח חסימה מוחלטת של אור או אוויר כדי לבסס הפרעה של ממש להנאה הסבירה מן המקרקעין. התובעת מסרה כי "חדרים בדירות הנתבעים צופים ישירות לחצר ביתי", ותיארה בחקירתה חלונות חדשים הקרובים בהרבה לחצרה, ועיון בתמונות סייע לבית המשפט להתרשם מהצפיפות ומאובדן הפרטיות. השופטת קיבלה את ההבחנה בין חלון ישן המרוחק מן החצר לבין חלון חדש הקרוב לגבול המגרש וקבעה כי "התובעת הוכיחה את יסודות עוולת המטרד ליחיד".
השופטת דחתה גם את הטענה שעבירות בנייה המיוחסות לתובעת מעניקות לנתבעים היתר לבצע חריגות בנייה משלהם. בנוגע למעון הילדים קבעה כי בהמשך ההליך ניתן לו אישור לשימוש חורג, אף שלא היה בכך כדי להכשיר בנייה שבוצעה ללא היתר. ההכרעה במטרד התבססה על הבנייה בחלקת הנתבעים ועל הפגיעה שנגרמה לתובעת, בלי להכריע שכל אחת מטענות הצדדים על מעשי הצד האחר הוכחה. לאחר שנקבע שהמטרד הוכח, בחרה השופטת שלא להעמיק בעוולת הפרת החובה החקוקה, בשל הסעד שהתבקש והתוצאה הצפויה.
המכשול המרכזי היה דרך ניסוח צו ההריסה. חוות דעת השמאי של התובעת לא כללה מדידה מדויקת של כל חלקי הבנייה הבלתי חוקית, ולא צורפה מטעמה חוות דעת של מודד מוסמך. בחקירתה הודתה התובעת כי לצד תוספות חדשות קיימת בחלקת הנתבעים גם בנייה ישנה, שחלקה עומדת במקום כ־15 שנה. בית המשפט הסביר שלא ניתן להוציא בתביעה זו צו שאינו מבחין באופן ברור בין תוספות ישנות לחדשות, במיוחד כאשר ההרחבה צמודה למבנה קיים ולא מדובר בפריט נפרד שניתן לזהותו ולהסירו בקלות.
המכשול השני היה התנהלות התובעת. התביעה כללה מלכתחילה טענת פלישה לתוך חלקתה, אך מדידת המודד שהגישו הנתבעים הפריכה אותה, ובית המשפט ציין שהתובעת לא חזרה בה מן הטענה עד לחקירתה הנגדית. השופטת ראתה בכך חוסר תום לב שגרם לנתבעים להוציא כספים על הפרכת טענה שלא הוכחה. בנוסף עמדה על תשובותיה הבעייתיות של התובעת ביחס למחסנים ולחלון בחלקתה שלה, ועל חוסר בהירות בתיאורה את פעילות גן הילדים והחצר שבה שהו הילדים.
בית המשפט הוסיף כי הדרישה להריסה היא סעד מרחיק לכת לעומת פיצוי כספי, אך התובעת לא ביקשה סעד כספי חלופי שאפשר היה לשקול במקום צו שאינו ניתן לביצוע באופן מסוים. השופטת הבהירה שהתנהלות התובעת לא הייתה, כשלעצמה, סיבה מספקת לדחיית התביעה; היא הייתה שיקול נוסף במכלול שמנע את מתן הסעד המבוקש. לכן התביעה נדחתה אף שהוכח קיומו של מטרד מצד הנתבעים.
בסיום הבהירה השופטת כי "אי הענקת הסעד לתובעת אינו מכשיר כהוא זה את חריגות הבנייה". פסק הדין אינו מונע הליכי אכיפה מנהליים נגד הבנייה ואינו מכריע מראש בבקשות להיתרים או בהתנגדויות להן. מאחר שנקבע שהנתבעים יצרו מטרד, לא חויבה התובעת בהוצאותיהם למרות דחיית תביעתה, וכל צד יישא בהוצאותיו. תוצאת פסק הדין אינה הכחשת הפגיעה, אלא דחיית סעד הריסה שלא הונחה לו תשתית ביצועית מספקת ושנלוו אליו קשיים נוספים.
ת"א 2003-10-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.