בעל זכויות בדירה במתחם פינוי־בינוי בחולון לא הגיש כתב הגנה לתביעה נגדו, ובית המשפט המחוזי בתל אביב נתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה. למרות זאת לא נפסקו נגדו פיצויים כספיים: השופטת תמר סנונית פורר, שנתנה את פסק הדין בתפקידה כרשמת, קבעה שהדרישה הכספית הוגשה כחלופה לסעד המרכזי ושכתב התביעה אינו מפרט במידה הדרושה את הנזק ואת מידת אחריותו של הנתבע המסוים. לצד הסעד שאושר ביחס אליו הוא חויב ב־5,000 שקל הוצאות, אך אין בפסק הדין הכרעה כוללת כלפי שאר הנתבעים בפרויקט.
הסכסוך נוגע לעסקת התחדשות עירונית במתחם הכולל שמונה בניינים ברחובות החצב והתותחנים בעיר חולון. קבוצת בעלי זכויות במתחם חתמה עם יזם על הסכמים שנועדו לפנות שלושה מבנים ישנים ולהקים במקומם מגדלים עמידים לרעידות אדמה. התוכניות שתוארו בכתב התביעה כללו גם שטחים ירוקים, מבני ציבור, שימושים למסחר ולתעסוקה ופיתוח תשתיות. התובעים ביקשו מבית המשפט לאפשר לקדם את העסקה מול בעלי זכויות שלא חתמו על ההסכם.
באפריל 2026 הוגשה התביעה נגד 24 נתבעים שהיו בעלי זכויות בדירות במתחם. התביעה ביקשה סעדים לאישור עסקת הפינוי־בינוי ולביצועה, לרבות הסמכת גורם לחתום על המסמכים הדרושים במקום בעלי זכויות שלא יחתמו בעצמם. בסעיפים 36 ו־37 לכתב התביעה, שאליהם מפנה פסק הדין, תוארו סעדי החתימה והביצוע הנדרשים כדי להוציא את העסקה לפועל. לחלופין דרשו התובעים לחייב את מי שהתנגדו לעסקה בפיצויים בגין נזקים שיוחסו לעיכובה, ובהם דרישה כספית כוללת של חמישה מיליון שקל המתוארת בכתב התביעה.
כבר במהלך ניהול ההליך השתנתה רשימת הצדדים. לגבי אחת הדירות היו במועד הגשת התביעה שישה בעלי זכויות רשומים, ולצדם הייתה הערת אזהרה לטובת שני רוכשים אחרים. לאחר מכן הוצג נסח מעודכן שלפיו הנתבע ה־18 הוא בעל 95 אחוזים מהזכויות בדירה. בעקבות השינוי ברישום ביקשו התובעים למחוק את התביעה כלפי בעלי הזכויות הקודמים, ובית המשפט נעתר לכך. גם נתבעים נוספים נמחקו מן ההליך לאחר שחתמו על הסכמי הפרויקט, ואחרים בחרו להגיש הגנה או לבקש ארכה להגשתה.
התובעים ביקשו ביולי 2026 לקבל פסק דין בהיעדר הגנה נגד הנתבע ה־18. בבקשה טענו כי כתב התביעה והבקשה לפיצול סעדים נמסרו לו כדין כבר ב־28 באפריל, באמצעות מסירה אישית לאשתו בכתובתו הרשומה במשרד הפנים. לבקשה צורפו אישור מסירה חתום ותדפיס מען רשום. הנתבע עצמו לא הגיש כתב הגנה ולא ביקש להאריך את המועד להגשתו.
הרשמת בדקה את מסמכי המסירה וקבעה: "לאור המפורט לעיל שוכנעתי כי בוצעה מסירה כדין לנתבע 18." בהמשך הדגישה שהמועד להגשת כתב הגנה חלף ושלא הוגשה אף בקשת ארכה. בנסיבות אלה נקבע כי התובעים זכאים לפסק דין נגד אותו נתבע ביחס לסעדים המבוקשים בכתב התביעה שאליהם הפנתה הרשמת. זוהי הכרעה המבוססת על היעדר הגנה, ולא פסק דין לאחר בירור ראייתי מלא של עמדת שני הצדדים ביחס לכל המחלוקות בפרויקט.
בה בעת הרשמת לא קיבלה באופן אוטומטי את הדרישה הכספית. פסק הדין מבחין בין הסעד המרכזי שנועד לאפשר את ביצוע העסקה לבין הדרישה החלופית לפיצוי. השופטת ציינה כי לא ניתן בכתב התביעה פירוט מספיק של שיעור הנזק בכללותו, ובמיוחד של חלקו של הנתבע ה־18 באחריות לנזק הנטען. בנוסף, בקשת התובעים לפצל סעדים טרם הוכרעה. בצירוף נסיבות אלה כתבה הרשמת: "איני נעתרת לסעד כספי בעת הזו".
המשמעות היא שהכרעה דיונית לטובת התובעים בכל הנוגע לסעדי ביצוע העסקה אינה שקולה להוכחת זכות לפיצויים נגד הנתבע בסכום מסוים. כתב התביעה כלל דרישה כספית חלופית, אך בשלב שבו התבקש פסק הדין לא הונחה תשתית שבית המשפט ראה כמספקת להטלת חיוב כספי נגד אותו בעל זכויות. בפסק הדין גם לא הוכרעה הבקשה לפיצול סעדים, ולכן אין לראות באי־פסיקת הפיצוי הכרעה גורפת בסוגיות כספיות שעשויות להתברר בנפרד, אם וככל שיתאפשר הדבר בהליך.
חשוב גם להבחין בין חלקו של הנתבע המסוים לבין מצב התביעה הכוללת. הפרויקט מערב בעלי דירות נוספים, חלקם הצטרפו להסכם לאחר הגשת התביעה וחלקם ניהלו הליכים שונים בקשר לכתב ההגנה. פסק הדין הנוכחי אינו קובע שכל בעלי הזכויות האחרים חויבו לחתום, ואינו מסיים בהכרח את הטיפול ביתר הנתבעים. הוא חל על בעל הזכויות שנגדו התבקשה ההכרעה בהיעדר הגנה לאחר שאומתה המצאת המסמכים.
לצד מתן הסעד חייבה הרשמת את הנתבע ב־5,000 שקל הוצאות לטובת התובעים כולם. באי כוח התובעים נדרשו להמציא לו את פסק הדין במסירה אישית בתוך עשרה ימים ולהגיש אישור מסירה ותצהיר מוסר. נקבע כי פסיקתא תוכל להיחתם לאחר שיוגש אישור המסירה. כך הושלמה ההכרעה הממוקדת כלפי הנתבע ה־18, בעוד ההבחנה בין אישור סעדי העסקה לבין הפיצוי הכספי החלופי נותרה במרכז פסק הדין.
ת"א 37460-04-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.