ארבעה בעלי זכויות במגרש מגורים בג'וליס חויבו לשלם לרשות מקרקעי ישראל דמי שימוש עבור מגרש ציבורי שלם, אף שטענו שהפלישה שנותרה לאחר צו פינוי קודם הייתה צרה ומצומצמת. בית משפט השלום בקריות קבע כי המוקד אינו רק רוחב המרפסת או מדרגה שחצו את הגבול, אלא העובדה שבמשך שנים נותרו על המגרש משטח בטון, גדר, שער ורכיבים נוספים שמנעו שימוש חלופי ושיווק של הקרקע. השופט יובל וסרקרוג חייב את הנתבעים, יחד ולחוד, ב־73,065 שקל דמי שימוש, לאחר שהפחית חלק מהתביעה בשל התיישנות, וכן בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.
רשות מקרקעי ישראל היא הבעלים הרשום של מגרש 7, בשטח של 488 מ"ר, הסמוך למגרש 8 שבו מחזיקים הנתבעים בזכויות. כבר בשנת 2009 הגישה הרשות תביעה לסילוק ידם מהמגרש. בפסק דין שניתן בספטמבר 2013 נקבע שעל הנתבעים להסיר בין היתר משטח בטון, נטיעות ורכיבי בנייה שחדרו לשטח השכן. בפסק הדין הקודם נכללה חלוקת אחריות מסוימת: את גדר הבטון ושער הברזל הייתה הרשות אמורה לפנות על חשבונה, ואילו רכיבים אחרים הוטלו לפינוי על הנתבעים.
הרשות טענה כי אף שהוכרע מי רשאי להחזיק בקרקע, הפלישה נמשכה גם אחרי פסק הדין. בשנת 2020 היא פתחה תיק הוצאה לפועל לביצוע צו הפינוי, ובהמשך הגישה תביעה לדמי שימוש בגין התקופה שבין ינואר 2014 לדצמבר 2020. סכום התביעה היה 77,730 שקל, כולל מע"מ. הנתבעים, מצדם, טענו כי פעלו להסרת המרפסת, שהבית נבנה מלכתחילה בתוך מגרשם, ושנותרה לכל היותר חריגה נקודתית שאינה מונעת שיווק של יתר המגרש.
לגישתם, הפלישה שנותרה התמקדה ברצועה של סנטימטרים בודדים לצד גבול המגרש. בפסק הדין תוארה טענתם כי "הפלישה היחידה שנותרה היא של 10 ס"מ באורך של 4 מטר". בכתבי הטענות הם הציגו גם אומדנים אחרים, לרבות שטח קטן בהרבה מ־488 מ"ר, וביקשו שלא לחייב אותם בגין מלוא הקרקע. הם הזכירו את הניסיון להסדיר את החזקתם לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל ואת העובדה שהרשות עצמה לא הסירה את הגדר והשער שהתחייבה לפנות.
הנתבעים ניסו להסתמך גם על מדידה שהכינו ועל מסמכים מן המועצה המקומית. אלא שהשופט מצא שאין בהם כדי לסתור את התיעוד המצטבר של מצב המגרש בתקופת החיוב. בהליכי ההוצאה לפועל נדחתה בפברואר 2026 טענתם כי קיימו במלואו את פסק הדין הקודם, בין היתר משום שלא צירפו אסמכתאות מספיקות. בהליך דמי השימוש ביקש השופט להכריע באופן עצמאי אילו רכיבים נשארו בשטח לאורך השנים ומה הייתה משמעותם לשימוש במקרקעין.
הראיות המרכזיות כללו דוחות פיקוח משנת 2014, 2016 ו־2020, לצד דוחות מאוחרים יותר. כבר בדוח שנערך ביוני 2014 תועד משטח בטון שנשאר במגרש, ובתצלומים נראו גידור, שער, שטח גינה ורכיבי מרפסת. בדוח מיוני 2016 נראו, לפי פסק הדין, חצר מגודרת, שער ומרפסת שעדיין לא פונתה, לצד רכב שחנה על משטח הבטון. בתצלום מדצמבר 2020 נראה המשטח בחלק ניכר מהחלקה. דוחות מ־2025 לימדו כי חלקים מהמרפסת פורקו בהמשך, אך משטח הבטון ושימושים נוספים עדיין נותרו.
בית המשפט לא קיבל את התיאור שלפיו מדובר בפלישה זניחה בקצה מגרש שאפשר היה לשווק כרגיל. לפי עדות המפקח מטעם רמ"י, משטח הבטון תפס את רוב השטח ומנע שיווקו, לצד רכיבים נוספים שהנתבעים השתמשו בהם. השופט הבחין בין מועד פירוק חלק מן המרפסת לבין המשך קיומם של משטח הבטון ורכיבי הגישה והגידור. משום כך גם אי־פינוי הגדר והשער על ידי הרשות לא שינה את המסקנה שהנתבעים המשיכו להחזיק ברוב המגרש ולהשתמש בו לאורך התקופה הרלוונטית.
ההכרעה באשר לשטח החיוב נסמכה גם על מטרת דמי השימוש: להשיב לבעל הקרקע את שווי השימוש שממנו נהנה מי שהחזיק בה ללא זכות. פסק הדין אימץ את הגישה שלפיה שימוש בחלקים מהקרקע עשוי לשלול שימוש חלופי במגרש כולו. השופט התייחס גם לשטחי גישה ותמרון, וציין כי "לא ניתן היה לשווק אותה או להשכיר אותה לאחרים בשל הפלישה המתמשכת של הנתבעים". בית המשפט הבהיר כי במקרה הזה החיוב לפי שטח המגרש כולו מבוסס על הראיות הקונקרטיות בדבר היקף השימוש ומניעת השיווק, ולא רק על עצם קיומה של חריגה קטנה בגבול.
לצורך התמחור הגישה הרשות חוות דעת שמאית ששקללה את שווי הקרקע בשנים הנוגעות לתביעה, לרבות עסקאות השוואה והפחתה שנכללה בשומה, וגזרה ממנו דמי שימוש בשיעור שנתי של שישה אחוזים. הנתבעים תקפו את הסכומים וטענו שהשומה מופרזת, אך לא הגישו חוות דעת שמאית חלופית ולא הצליחו להצביע בחקירת השמאית על פגם המצדיק את פסילתה. השופט הדגיש כי שאלת שטח הפלישה היא עובדתית ומשפטית, ולא שאלה שהשמאית אמורה לקבוע במקום בית המשפט.
הרשות לא קיבלה, עם זאת, את מלוא הסכום שדרשה. התביעה הוגשה ב־16 ביוני 2021, והנתבעים העלו טענת התיישנות. בית המשפט קבע כי ניתן לחייב בגין התקופה שמיום 17 ביוני 2014 בלבד, ולא מראשית אותה שנה. לכן הופחת החלק המתיישן של החיוב לשנת 2014, וסכום דמי השימוש הכולל הועמד על 73,065 שקל כולל מע"מ. התוצאה משקפת קבלה של הטענה להחזקה מתמשכת במגרש כולו לצד קבלה חלקית של טענת הנתבעים בנוגע לתקופת החיוב.
השופט גם דחה ניסיון להסתמך על תעודת עובד ציבור של ראש המועצה המקומית, שטענה שהקרקע ריקה, משום שלא ניתן היה להוכיח בדרך זו את העובדות שבמחלוקת ומשום שהמסמך הוגש באיחור וראש המועצה לא העיד. לא ניתן משקל גם למכתב מהנדס המועצה, לאחר שהנתבעים ויתרו על זימונו לעדות. מנגד העיר השופט כי אף שהדבר אינו נדרש להכרעה הכספית, ראוי שהרשות תפעל לפינוי הגדר והשער כפי שנקבע בפסק הדין הקודם.
לסכום דמי השימוש נוספו 7,000 שקל הוצאות משפט ו־8,700 שקל שכר טרחת עורך דין. נקבע כי הסכומים שהפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט יועברו לרשות על חשבון החיוב, וכי יתרת הסכום תשולם בתוך 30 ימים בהתאם להוראות הריבית שבפסק הדין. כך הוכרע ההליך הכספי מבלי לגרוע מההבחנה בין פעולות הפינוי שהוטלו בעבר על כל אחד מן הצדדים.
ת"א 35630-06-21
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.