משפחה שפונתה מדיור ציבורי לא הוכיחה את תביעתה לפיצויים

משפחה שפונתה מדירת דיור ציבורי בבית שאן וניסתה לקבל פיצוי על נזקים שלטענתה נגרמו לה בעקבות הפינוי לא הצליחה להוכיח אחריות משפטית של עמידר ושל המדינה. השופטת שלומית יעקובוביץ מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחתה תביעה נגד עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ונגד מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, וקבע שהפינוי נעשה מכוח פסק דין תקף ושלא הוכח כי ההחלטה לממש אותו התקבלה מתוך התנכלות או שיקולים זרים. על אף הדחייה, לא חויבו בני המשפחה בהוצאות משפט.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

התובעים הם בני משפחה שזכו בעבר לזכאות לדיור ציבורי ונכנסו לדירה בבית שאן בשנת 1995. במשך השנים התגלעו מחלוקות על תשלומי שכר הדירה, על הכנסות התא המשפחתי ועל המסמכים שנדרשו לצורך בדיקת זכאותם והנחות בשכר הדירה. בעקבות ההליכים הוצאו נגד ההורים פסקי דין כספיים ולפינוי, וחלק מן המחלוקות נמשכו עוד שנים. הפינוי שבמוקד תביעת הנזיקין התרחש ביולי 2010, זמן רב לאחר שניתן פסק הדין שאפשר את ביצועו.

בני המשפחה טענו כי "נפלו קורבן לפינוי בלתי-מוצדק", ושמימושו לא נבע רק מחוב או משיקולים ענייניים, אלא מהתנהלות פסולה של גורמים בעמידר, לרבות מנהלת הסניף המקומי. הם תיארו פגיעה קשה במרקם המשפחתי, במצבם הנפשי ובתנאי חייהם. לפי טענתם, בדיקה שנערכה לאחר הפינוי בידי מנכ"ל עמידר דאז תמכה בגרסתם כי החברה הסתמכה על מידע חלקי ומגמתי, על רקע סכסוכים בין משפחות אחרות בעיר.

מבחינת בני המשפחה, החלק המהותי בטענות לא היה רק עצם אובדן הדירה אלא הטענה שמנגנון הדיור הציבורי הופעל כלפיהם מטעמים אישיים. הם ביקשו לקשור בין טענות לסכסוך בסביבתם, התנהלות מנהלת הסניף והמידע שהובא בפני החברה לבין ביצוע פסק הדין. בית המשפט ביקש ראיות לחוליה הזאת: גם אילו היה מוכח שהמשפחה חוותה מצוקה קשה לאחר הפינוי, היה עליה להראות שהתנהלות הנתבעות שנגדן הוגשה התביעה הייתה עוולתית ושהיא שגרמה לנזקים הנתבעים.

עמידר הכחישה את הטענות וטענה כי "הפינוי בוצע כדין משיקולים עניינים", לפי הנהלים ופסקי הדין שניתנו לאורך השנים, וכי לא פעלה ממניעים אישיים. משרד הבינוי והשיכון כפר גם הוא באחריות וטען, בין היתר, שהפינוי התבצע בהוצאה לפועל מכוח הליך שיזמה עמידר. הנתבעות העלו טענות דיוניות ובהן התיישנות ושיהוי. בית המשפט בחן תחילה את האחריות הנטענת והבהיר כי ההליך אינו מיועד לפתוח מחדש את פסק הדין החלוט שמכוחו בוצע הפינוי.

מוקד מרכזי בתביעה היה מכתב שכתב מנכ"ל עמידר לשעבר בשנת 2012. בני המשפחה ראו בו אישור לכך שהפינוי היה בלתי מוצדק ונעשה על סמך מידע לקוי. אולם השופטת בחנה את הדרך שבה נערכה הבדיקה ואת העדויות שנשמעו בנושא, והגיעה למסקנה שאין במכתב בסיס מספיק להטלת אחריות. לפי ההכרעה, הבדיקה הסתמכה על שיחות עם משפחות וגורמים המעורבים בסכסוך, ולא הוכח כי נעשו בדיקות עצמאיות המספיקות לאימות הטענות.

המסמך של מנכ"ל עמידר לשעבר שימש את בני המשפחה כדי לטעון שהמידע ששימש את החברה סביב הפינוי היה לקוי. אך בית המשפט לא קיבל את הפרשנות שלפיה מסמך בדיקה לאחר הפינוי הוא הודאה משפטית בקיומה של עוולה. ההבחנה הזאת הייתה מרכזית, משום שבני המשפחה ביקשו להסתמך על אותה בדיקה במקום להוכיח בהליך הנזיקי, באמצעות עדים ומסמכים, את טענותיהם בדבר התנהלות פסולה בזמן אמת.

בית המשפט הסביר שגם אם למכתב הייתה משמעות מבחינת רצונה של עמידר לבחון פתרון עתידי, לא ניתן לראות בו התחייבות להקצות למשפחה דירה מסוימת או הודאה שהתנהלותה הקודמת הייתה עוולתית. השופטת ציינה שההתערבות בעניינה של המשפחה לאחר הפינוי נעשתה על רקע לחץ ציבורי, ושאין להמיר את הבדיקה בדיעבד בהוכחה כי ההחלטה לממש את פסק הדין הייתה בלתי חוקית או נגועה בשיקול זר.

קושי ראייתי נוסף נגע להחלטת האב, שהיה אחד התובעים והגורם המרכזי במגעים מול עמידר, שלא למסור עדות. בית המשפט תיאר את משמעות ההימנעות במילים "שתיקתו רועמת". לפי פסק הדין, האב היה האדם שיכול היה להסביר את ההתנהלות מול החברה, את מסירת המידע על הכנסות המשפחה ואת טענותיו להסדרים שהוצעו לו. משלא העיד, נותרו שאלות מרכזיות ללא תמיכה ראייתית מספקת.

השופטת בחנה גם את המסמכים שנצברו לאורך השנים בעמידר, ובכללם פניות להסדרת חובות, בקשות להמציא אישורי הכנסה, החלטות על הנחות ותיעוד של הסדרי תשלום שלא מולאו. היא מצאה שבני המשפחה לא הרימו את הנטל להראות שהנתבעות בחרו לבצע את הפינוי מתוך התעמרות או התנכלות. פסק הדין הבחין בין החשיבות החברתית של זכות הקיום בכבוד במסגרת הדיור הציבורי לבין הדרישה להוכיח עילת פיצוי בתביעה הנדונה.

בהכרעה הודגש שהחובות וההנחות בשכר דירה לא היו פרטים שוליים. התיעוד על הכנסות המשפחה, פניות לקבלת אסמכתאות, הסדרים שלא קוימו ופסקי הדין הקודמים היה הרקע שבמסגרתו נבחנה ההחלטה להוציא את הפינוי לפועל. לא כל מחלוקת על הנתונים מעידה על חוסר תום לב של הנתבעת, ולא כל ניסיון למצוא למשפחה פתרון מאוחר מעיד שהפינוי המקורי היה פסול. השופטת הבחינה באופן זה בין בירור זכאות וסיוע לבין שאלת אחריות בנזיקין.

המשפחה הגישה את התביעה בשנת 2017, שנים לאחר הפינוי. בית המשפט לא ראה בשיהוי כשלעצמו עילה מספקת לדחייה, אך ציין שהתביעה הוגשה לאחר שעוד הליך פינוי ותשלום נפתח נגד ההורים בקשר לדירת הסב שבה התגוררו. ניהול התיק נמשך שנים, נעשו ניסיונות פשרה וגישור שלא צלחו, והתובעים צמצמו בסיכומיהם את התביעה לסכום של 1.4 מיליון שקל.

בפסק הדין הודגש שהזכות לדיור ציבורי היא חלק מההגנה על קיום מינימלי בכבוד, אך שמדובר גם במשאב מוגבל המחייב חלוקה על פי תנאי הזכאות. בית המשפט לא הסיק מעקרונות אלה פטור מתשלום חובות או אפשרות להתעלם מפסקי דין שניתנו בעבר. השאלה שהתביעה החדשה הציבה הייתה אם עמידר הפעילה את פסק הדין משיקולים ענייניים או מניעים זרים, ולא אם משפחה שמצבה קשה מבחינה כלכלית ראויה באופן כללי לסיוע בדיור.

לאורך המשפט הוצגו מסמכים המתעדים פניות של עמידר להורים בענייני הכנסות והסדרי חוב, ודיונים בהנחות בשכר דירה ובאפשרות להסדיר תשלומים. ממצאים אלה שימשו את בית המשפט בבחינת הטענה שמנהלת הסניף המקומי הפעילה את סמכויות החברה לרעה. לאחר בחינת התיעוד והעדויות נקבע שלא הוכח קשר בין סכסוך אישי נטען לבין ההחלטה לבצע את פסק הדין. השופטת הוסיפה שמכתב מנהל לשעבר וההתעניינות הציבורית בפרשה אינם מחליפים ראיות קבילות לאחריות הנתבעות.

בסוף ההליך קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו שעמידר או משרד הבינוי והשיכון ביצעו עוולה המזכה אותם בפיצוי. משלא הוכחה אחריות, לא נדרש בית המשפט להכריע בשיעור הנזק הרפואי, הנפשי או הכספי שנטען. בהתחשב בזהות הצדדים, בפערי הכוחות ביניהם ובנכונות הנתבעות לקדם הסדר שהמשפחה לא קיבלה, נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו. ת"א 34666-07-17.