עסקת מכר מותנית לדירת מגורים הסתבכה במשך שנים, הנתבעים רכשו לבסוף את הנכס מכונס נכסים במחיר גבוה בכמעט מיליון שקל, ובית המשפט קבע כי התובע לא פעל בתום לב לקיום ההסכם.
עורכי הדין שלנו
בית משפט השלום בעכו דחה תביעה כספית שהגיש תובע נגד נתבעים בעקבות עסקת מכר של בית מגורים, וקיבל את תביעת הנתבעים שכנגד. השופט עמית רוזינס קבע כי התובע לא פעל כנדרש להסרת השעבודים שרבצו על הדירה, אף שהתחייב לפעול לקיום התנאים המתלים שנקבעו בהסכם.
הצדדים חתמו בשנת 2018 על הסכם מכר מותנה למכירת דירת מגורים תמורת 2.23 מיליון שקל. כניסת ההסכם לתוקף הותנתה בהסרת הערת אזהרה ובקבלת מכתב כוונות לסילוק משכנתאות. לפי ההסכם, הנתבעים קיבלו את החזקה בדירה זמן קצר לאחר החתימה, אך התובע נדרש לפעול להסרת המניעות המשפטיות שרבצו על הנכס. התנאים המתלים לא קוימו בתוך התקופה המקורית שנקבעה בהסכם, וגם לא לאחר שתי הארכות שניתנו בהסכמת הצדדים. בהמשך הגיש התובע תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה, ולאחר מכן תביעה כספית בסך 700,750 שקל בגין המשך החזקתם בנכס. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, וטענו כי התובע הוא שהפר את ההסכם וסיכל את קיומו.
לטענת התובע, לא עלה בידו להסיר את הערת האזהרה בשל קשיים חיצוניים שלא היו בשליטתו. הוא טען כי לאחר שלא התקיימו התנאים המתלים, ההסכם פקע, הרשות שניתנה לנתבעים להחזיק בדירה הסתיימה, והם נדרשו לפנותה. בהמשך טען כי החובה שהוטלה עליו הייתה חובת השתדלות בלבד, ולא התחייבות לתוצאה.
הנתבעים טענו מנגד כי התובע לא עשה מאמץ אמיתי וכן לקיום ההסכם. לטענתם, התובע ביקש להשתחרר מהעסקה לאחר שערך הדירה עלה, כדי למכור אותה לאחרים במחיר גבוה יותר. עוד נטען כי התובע סיכל את קיום התנאים המתלים, ולכן אינו רשאי להסתמך על אי התקיימותם.
השופט רוזינס קבע כי התנאי המתלה לא נועד לשמש לתובע דרך יציאה מן העסקה, אלא להגן על הנתבעים. בפסק הדין נכתב: “את פרשנות המושג ‘עלה בידו’ יש לבצע על יסוד המטרה המוסכמת של סעיף זה בהסכם - להגן על הנתבעים. לא מדובר בסעיף שנועד לאפשר למוכר נקודת יציאה לפי נוחיותו”.
בהמשך נקבע כי “על התובע, שהוא קבלן ואיש עסקים, אשר מבצע עסקת מכר דירה מול הדיוטות בתחום, שרוכשים דירה לצרכי מגוריהם, לשכנע שביצע מאמצים כנים, הוגנים וסבירים, ככל הדרוש וככל שהיה בידו, כדי שיוכלו לומר ‘לא עלה בידי’”.
בית המשפט דחה את טענת התובע שלפיה ההליכים שנקט מול צדדים שלישיים הספיקו כדי לעמוד בחובתו. השופט כתב כי “טענת התובע שלא עלה בידו להסיר את הערת האזהרה בגלל התנגדות צד שלישי וסירוב בית המשפט, לא מתיישבת עם הבקשות שהגיש, החלטות בתי המשפט המחוזי ובית המשפט העליון”.
בפסק הדין נקבע עוד כי מעבר לאותם הליכים, התובע “לא ביצע אף לא פעולה אחת, במטרה ישירה, להסיר את הערת האזהרה על הדירה”. השופט הוסיף כי התנהלות זו “לא מתיישבת עם חובתו של התובע לפעול בסבירות, בכנות ובתום לב, אלא להיפך, היא שמנעה את שחרור הערת האזהרה”.
הביקורת החריפה ביותר בפסק הדין נגעה לניסיון התובע להסתמך על חלוף הזמן ועל עליית ערך הדירה. השופט כתב כי “התארכות הזמן כתוצאה ממעשיו, מחדליו והחלטותיו של התובע, ועליית ערך הדירה במהלך הזמן, רובצים לפתחו של התובע באופן בלעדי”. עוד נקבע כי “הניסיון ליהנות מעליית ערך הדירה, באמצעות ביטול ההסכם ודרישה לפינוי הנתבעים מהדירה, כדי למכור את הדירה לאחרים, במחיר גבוה יותר, מהווה מפגן קשה וחמור של חוסר תום לב”.
במהלך ההליכים נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש המשכנתאות שרבצו על הדירה. הנתבעים רכשו לבסוף את הדירה מכונס נכסים תמורת 3.2 מיליון שקל, סכום הגבוה ב-970 אלף שקל ממחיר העסקה המקורי.
בסיכומו של דבר, בית המשפט דחה את תביעת התובע וקיבל את תביעת הנתבעים שכנגד.
התובע חויב לשלם לנתבעים 750 אלף שקל, בתוספת ריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד.
בנוסף חויב התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 85 אלף שקל.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.