בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה מחמת התיישנות תביעה של התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה, "הפול", להשבת תשלומים תכופים ששולמו לנפגע תאונת אופנוע בשנים 2011 ו-2012. השופטת חני ברוך אלון קבעה כי עילת ההשבה נולדה עם ביצוע כל אחד מן התשלומים, ולא רק כאשר תביעתו העיקרית של הנפגע נגד הפול נדחתה ב-2014. עוד נקבע כי לכל המאוחר כבר באוגוסט 2012 ידע הפול שהנפגע נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף, ולכן לא הייתה הצדקה להמתין שנים להגשת התביעה.
התביעה, שהוגשה בשנת 2020, עמדה על 75,626 שקל בערכים נומינליים. היא עסקה בשלושה תשלומים תכופים שנועדו לספק לנפגע מימון ראשוני לצורכי ריפוי ומחיה עד להכרעה בתביעת נזקי הגוף. התשלום הראשון, 43,712 שקל, שולם באוגוסט 2011. התשלום השני, 16,914 שקל, שולם בפברואר 2012. תשלום שלישי בסך 15 אלף שקל שולם באוקטובר 2012.
אלא שבמהלך 2012 התברר לפול שבמועד התאונה הנפגע רכב על האופנוע ללא רישיון נהיגה בר תוקף. באוגוסט אותה שנה הודיעה המבטחת על דחיית תביעתו מטעם זה. אף על פי כן שולם התשלום השלישי לאחר שכבר התעוררה המחלוקת על הכיסוי הביטוחי. בכתב הקבלה שנחתם אז צוין כי הסכום משולם לפנים משורת הדין ומבלי שהפול מכיר בכיסוי הביטוחי או בחבות לפצות את הנפגע.
בשנת 2014 ניתן בתביעת נזקי הגוף פסק דין חלקי שקבע כי הנפגע נהג בפסילה ולכן אין לו עילה נגד הפול. על בסיס התוצאה הזאת טענה המבטחת בהליך הנוכחי כי רק אז קמה זכותה לדרוש את השבת התשלומים לפי סעיף 5ז לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לשיטתה, אם מרוץ ההתיישנות מתחיל כבר ביום התשלום, עלול להיווצר מצב שבו תביעת ההשבה מתיישנת עוד לפני שההליך העיקרי של הנפגע מסתיים.
הנפגע והנתבעת הנוספת טענו מנגד שהתביעה התיישנה. הנפגע הוסיף כי לא היה אחראי לתאונה וכי קיבל פיצוי גם ממבטחת הרכב הפוגע. לטענתו, אם הפול היה דורש בזמן אמת החזר של התשלומים, ניתן היה להביא את הדרישה בחשבון במסגרת הסדר הפשרה בתביעת הנזיקין. שלמה חברה לביטוח בע"מ טענה אף היא להתיישנות ולשיהוי, והוסיפה כי לא הייתה מודעת לתשלומים התכופים בעת שסילקה את תביעת הנפגע בפשרה.
בית המשפט קבע תחילה כי קיימת לפול זכות עקרונית לדרוש החזר של תשלום תכוף ששולם ביתר או כאשר התביעה העיקרית נדחתה. אולם השאלה המכרעת הייתה מתי נוצרת עילת התביעה לצורך התיישנות. הדין הכללי קובע תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעה שאינה במקרקעין, החל מהיום שבו נולדה עילת התובענה.
בהסתמך על הפסיקה בעניין תביעות שיפוי קבע בית המשפט כי תביעה להחזר תשלום תכוף היא תביעה עצמאית, ולא תביעת שיבוב שנכנסת לנעלי הנפגע. לכן מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו המבטחת שילמה בפועל את הכסף. בפסק הדין הודגש כי "תביעה להחזר תשלום תכוף לפי סעיף 5ז לחוק הפיצויים מהווה תביעת שיפוי, שבה עילת התביעה נולדת עם התשלום לנפגע".
מכאן נדחתה עמדת הפול שלפיה צריך למנות את שבע השנים מנובמבר 2014, מועד דחיית התביעה העיקרית. בית המשפט קבע שסעיף 5ז מגדיר מתי קיימת זכאות עקרונית להחזר, אך אינו מאריך את תקופת ההתיישנות ואינו קובע שעילת ההשבה נוצרת רק עם דחיית התביעה העיקרית. במקרה הזה "כח התביעה" היה בידי הפול כבר בשנת 2012, ובוודאי לאחר שנודע לו שהנפגע נהג ללא רישיון תקף.
בית המשפט דחה גם ניסיון חלופי להוציא ממניין ההתיישנות את התקופה שבה התנהלה תביעת הנפגע. נקבע כי ההסדר שמאפשר להתעלם מתקופה שבה תביעה קודמת הייתה תלויה ועומדת אינו מתאים למקרה, משום שהנפגע והפול הם תובעים שונים, ותביעת הפול היא תביעת שיפוי עצמאית. גם טענות להטעיה, חוסר תום לב או התיישנות שלא מדעת נדחו, בין היתר משום שהפול ידע כבר ב-2012 את העובדה המרכזית בנוגע לרישיון הנהיגה.
במהלך ההליך הגיע הפול להסכם פשרה נפרד עם קרנית, והתביעה נגדה נדחתה כנגד תשלום הוצאות של 6,000 שקל. התביעה שנותרה נגד הנפגע ושלמה נדחתה מחמת התיישנות. בית המשפט חייב את הפול לשלם לנפגע 8,000 שקל הוצאות, בין היתר מאחר שלא היה מיוצג, ולשלמה 20 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. ההודעה לצד שלישי שנשלחה נגד הנפגע נדחתה ללא צו נוסף להוצאות.
מספר התיק: ת"א 34659-04-20
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.