נהג שעבד במשך שנים בעבודות כפיים ונפצע קשה כשמכוניתו התהפכה יפוצה ב־415,311 שקל בידי מנורה חברה לביטוח בע״מ, לאחר ניכוי תגמולי ביטוח לאומי. השופטת אלואז זערורה קבעה שהפגיעה בידו השמאלית ובגבו פגעה משמעותית ביכולתו להמשיך בעיסוקים המחייבים שימוש בשתי ידיים, אף שאינו חסר כל יכולת עבודה. היא אימצה חוות דעת רפואית נוספת, שקבעה נכות רפואית משוקללת של כ־35%, והעמידה את הנכות התפקודית על 30%. בפסק הדין מ־14 באוקטובר 2026 נדונו גם שאלת אמינות הבדיקות, השכר שאבד והמחלוקת על כספי קצבאות שהוחזרו לביטוח הלאומי.
התאונה התרחשה ביולי 2020. לפי גרסת התובע, הוא נהג בפיאט פונטו עם שתי בנותיו, וכשניסה להתרחק מהולך רגל בצד הכביש פגע גלגל רכבו בגלגל של מכונית חונה. רכבו התהפך על צדו השמאלי, וידו שהייתה מחוץ לחלון נמעכה. הוא נפגע גם בכתף, בצוואר ובגב. חברת הביטוח הכחישה תחילה את נסיבות התאונה ואת חובתה לפצותו, ואף העלתה טענות בדבר היעדר רישיון בתוקף והיעדר כיסוי, אך לא חזרה עליהן בסיכומיה ולא הציגה להן ראיות. בית המשפט ראה בכך זניחת הטענות וקבע שהתובע הוכיח את התאונה ואת הכיסוי הביטוחי.
בשל חומרת הפגיעה הובהל התובע לבית החולים זיו בצפת. הרופאים מצאו פציעה נרחבת בכף יד שמאל ושברים מרוסקים בעצמות כף היד ובשורש היד, לצד פגיעה בכתף. הוא עבר ניתוח לשחזור ולקיבוע השברים ולתפירת רקמה פגועה. לאחר שחרורו התפתח סיבוך, והוא אושפז שוב למשך 19 ימים, עבר שני ניתוחים נוספים וקיבל טיפול אנטיביוטי. בהמשך נזקק למעקב אורתופדי, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ובדיקות נוספות תיעדו מגבלות עצביות וכאבים גם בגב ובצוואר.
הדיון הרפואי היה אחד ממוקדי המחלוקת. המומחה הראשון שמונה מטעם בית המשפט, ד״ר ארנן גרינטל, קבע נכות רפואית משוקללת של 25%. התובע טען שחוות הדעת נשענה על תיעוד חסר ולא כללה בדיקות חיוניות של תנועות האצבעות וכוח האחיזה, וכי הרופא עצמו אינו מומחה לכירורגיה של כף היד. לאחר חקירת המומחה החליט בית המשפט בינואר 2025 למנות מומחה נוסף. בהחלטה הובהר שמומחה נדרש להיות ״אקטיבי״ ולבקש השלמת מסמכים אם אלה אינם עומדים לפניו, ושחוות דעת המסתמכת על חומר ״דלים, חסרים או לא קריאים״ מעוררת קושי ממשי.
המומחה השני, ד״ר מיכה רינות, בדק את התובע ואת התיעוד הרפואי וקבע נכות רפואית משוקללת של 34.69%, שעוגלה ל־35%. היא כללה קשיון באצבעות הרביעית והחמישית, מגבלות באצבעות נוספות ובשורש היד, נכות בגב התחתון וצלקות. הוא קבע גם נכות זמנית מלאה לשישה חודשים ונכות זמנית של 50% לשישה חודשים נוספים. בניגוד לטענת המבטחת שלפיה היו לתובע בעיות גב עוד קודם לכן, המומחה לא מצא נכות קודמת בגב שיש לנכות מן ההערכה, ובית המשפט אימץ את מסקנותיו.
מנורה טענה שהתובע מפריז במגבלותיו, ושהקשיים בתנועת חלק מהאצבעות מושפעים משיתוף הפעולה שלו בבדיקה. היא הסתמכה גם על דברים שאמר המומחה הראשון ועל כך שהתובע לא השלים מסלול שיקום מקצועי. השופטת דחתה את הניסיון לערער את חוות הדעת השנייה בדרך זו: ״הערכת מהימנות בדיקה רפואית היא שאלה שבמומחיות״, כתבה. אם חברת הביטוח סברה שהנבדק הציג מצג לא אמין, היה ביכולתה להפנות שאלות למומחה השני או לחקור אותו. היא לא עשתה כן, ולא הוצגה תשתית שמערערת את קביעותיו המקצועיות.
השלב הבא היה קביעת ההשפעה על העבודה. התובע טען לנכות תפקודית של 60%, שכן לאורך חייו עבד בחקלאות, בייעור, בבניין ובמחסן, בעבודות שהצריכו מאמץ ושימוש רצוף בשתי הידיים. הוא סיפר שפוטר ממפעל שבו עבד, שניסיונות למצוא עבודה אחרת נכשלו ושבשל היעדר הכשרה מקצועית מתקשה להשתלב בעבודה משרדית. מנגד, חברת הביטוח ביקשה להעמיד את הנכות התפקודית על 15%, בין היתר מפני שהיד הפגועה אינה ידו הדומיננטית ובשל הטענה שלא מיצה את אפשרויות השיקום והקטנת הנזק.
העדויות תמכו בחלק מרכזי של גרסתו. מנהל צוות לוגיסטיקה במפעל שבו הועסק התובע סיפר שעבודה במחסן, הכנת קרטונים והפעלת מלגזה מחייבות שתי ידיים. כאשר נשאל אם יוכל להעסיקו במצבו היום השיב: ״אני לא יכול להעסיק אותו״. מנהל חברה לעבודות ייעור סיפר שגם שם אי אפשר להפעיל חרמשים או לעבוד בבטחה במדרונות ללא שימוש מלא בשתי הידיים. התובע עצמו תיאר ניסיונות עבודה שלא הצליחו, והציג תלושי שכר המצביעים על ירידה ניכרת בהכנסות לאחר התאונה.
בית המשפט לא קיבל את דרישת הנכות התפקודית בשיעור 60%, בין היתר משום שהתובע מסוגל לבצע חלק מהפעולות, היד השמאלית אינה הדומיננטית והנכות הנובעת מהצלקות אינה תפקודית. עם זאת, הוא קבע שהמגבלות אכן מקשות על עבודות כפיים המחייבות שימוש בשתי ידיים. התובע חזר לעבוד במסגרת מצומצמת, בעבודה קלה במסגד שבה שכרו עמד על כ־1,500 שקל בחודש, ולא חזר להכנסה שבה השתכר לפני התאונה. השופטת השתכנעה שפגיעתו התפקודית עומדת על 30%, תוך בחינת גילו, הכשרתו המוגבלת ואופי מקצועותיו לאורך השנים.
לצורך חישוב הנזק ביקש התובע בסיס שכר של 11,630 שקל; מנורה הציעה בסיס נטו של כ־8,300 שקל. לאחר בחינת תלושי השכר וההיסטוריה התעסוקתית קבעה השופטת בסיס של 8,500 שקל. היא פסקה לו בגין הפסדי שכר לעבר 151,000 שקל: סכום של 51,000 שקל עבור ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה ועוד פיצוי גלובלי של 100,000 שקל בגין התקופה שלאחר מכן עד פסק הדין. בקביעת הפיצוי ניתן משקל לזמן ההחלמה הממושך, לניתוחים ולהיעדר יכולת למצוא עבודה פיזית מתאימה.
בנוגע לעתיד ביקש התובע 738,000 שקל, לפי נכות תפקודית של 60% ובסיס השכר שהציע. חברת הביטוח הציעה חישוב של 139,829 שקל בלבד, לפי נכות תפקודית של 15%. השופטת קבעה פיצוי גלובלי של 169,000 שקל על הפסד השתכרות עתידי, בהתחשב בכ־9 שנות עבודה שנותרו לו, בשכר שנקבע ובכך שהפגיעה ממשית אך אינה שקולה לאובדן מלא של כושר העבודה. להפסדי הפנסיה נפסקו 40,000 שקל, בהתאם לחישוב שנקבע בפסק הדין.
רכיב נוסף נגע לעזרת בני המשפחה. התובע דרש 250,000 שקל, ואשתו ובנו העידו שעזרו לו להתלבש, להתרחץ, להכין אוכל ולהגיע לטיפולים בתקופה שלאחר התאונה. מנורה טענה שמדובר בעזרה משפחתית רגילה שלא הוכחה כנזק. השופטת קיבלה כי לאחר הניתוחים ובתקופת ההחלמה הוא נזקק לעזרה מוגברת, אך ציינה שהצורך פחת עם הזמן וכי לא הוכח צורך חריג דומה בעתיד. לכן פסקה 20,000 שקל. עבור הוצאות רפואיות ונסיעות, שלגביהן נתבקשו 40,000 שקל אך לא נשמרו כל הקבלות, נפסקו 10,000 שקל. עבור כאב וסבל נקבעו 75,000 שקל.
סכום הנזק לפני ניכויים הועמד על 465,000 שקל. בשלב זה התעוררה מחלוקת על קצבאות הביטוח הלאומי. מנורה ביקשה לנכות 73,643 שקל בגין קצבת נכות כללית וכן התייחסה לדמי אבטלה. התובע טען כי החזיר למוסד 23,954 שקל בשל חישוב מחדש של קצבאותיו, ולכן אין לראות בסכום שהוחזר כסף שקיבל בפועל. בית המשפט דחה את דרישת הניכוי של דמי האבטלה בהיעדר הוכחת קשר לתאונה, וקבע שעל סמך האישורים יש לנכות רק 49,689 שקל מקצבאות הנכות, לאחר הפחתת החוב שנפרע.
לאחר הניכוי חויבה מנורה לשלם 415,311 שקל, נוסף על החזר האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מן הפיצוי בתוספת מע״מ. פסק הדין משקף את ההבדל שבין אחוז נכות רפואית, אחוז פגיעה תפקודית וסכום הפיצוי, וגם את חשיבות הראיות על העבודה בפועל. אמנם התובע לא הוכר כמי שאיבד כל אפשרות להשתכר, אבל עדויות המעסיקים, המסמכים הרפואיים ונתוני השכר שכנעו את בית המשפט שאין אפשרות להתייחס לפציעה בידו כאל מגבלה רפואית שאין לה משמעות כלכלית.

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.