בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה תביעה שביקשה להורות לעמותת דרך-אל, המזוהה עם פעילות יהודית-משיחית, להפסיק להציג לקטינים תכנים ופרסומות שלטענת התובעים משדלים להמרת דת ולהסיר תכנים כאלה מחשבונותיה ברשתות החברתיות. השופט רמי חיימוביץ' קבע כי התובעים לא הוכיחו שהעמותה מפעילה קמפיין שמכוון באופן יזום לקטינים, ולא הוכיחו שידול ישיר של קטין מסוים להמיר את דתו. נדחו גם העילות לפי חוק הגנת הצרכן, דיני הנזיקין ולשון הרע. התובעים חויבו ב-25 אלף שקל הוצאות וב-70,800 שקל שכר טרחת עורך דין.
עורכי הדין שלנו
דרך-אל מפעילה את "המכללה למקרא", אתרי אינטרנט וערוץ יוטיוב הכוללים תכנים על אמונת היהודים המשיחיים, ובהם אמונה בישו ובברית החדשה. אחד התובעים סיפר כי כשהיה כבן 15 נחשף לפרסום של העמותה, צפה בתכניה ובהמשך יצר עמה קשר. התובע השני טען שבנו נחשף לתכנים בעת שהיה קטין. לטענת התובעים, העמותה מנצלת את הגישה של ילדים ובני נוער לפלטפורמות דיגיטליות כדי להציג להם תוכן דתי באופן שמוביל אותם להתעניין באמונה אחרת.
התביעה עברה כמה גלגולים. תחילה נתבע גם פיצוי כספי, אך בהמשך הוא נמחק ונשארו רק צווים כלליים, שאינם מבקשים סעד אישי לתובעים עצמם אלא נועדו למנוע חשיפת קטינים אחרים לתכנים. אחד התובעים הסביר בחקירתו: "אני לא תובע נזק ... האינטרס שלי נורא פשוט למנוע את מה שעברתי הלאה". בית המשפט ציין כי שינוי זה חשוב לבחינת העילות האזרחיות, משום שהתובעים ביקשו למעשה סעד ציבורי רחב בשם קטינים שלא היו צד להליך.
התובעים טענו שהעמותה פיתחה "שיטה" לפנייה לצעירים: שימוש בפרסומות בפייסבוק, יוטיוב ופלטפורמות נוספות, באנימציה ובסרטונים שתוכנם מתאים לבני נוער. הם הפנו גם להתבטאויות של גורמים הקשורים לעמותה בפני קהל מחוץ לישראל, וטענו שהן מלמדות על רצון להגיע לדור הצעיר. לטענתם, הפעילות מפרה את האיסור הפלילי על שידול קטין להמרת דתו, פוגעת באוטונומיה ההורית ומקימה גם עילות לפי חוק הגנת הצרכן ופקודת הנזיקין.
דרך-אל הכחישה פנייה מכוונת לקטינים. היא טענה כי הפרסומים מיועדים לציבור הרחב וכי חשיפת קטינים, כאשר היא מתרחשת, נובעת מאלגוריתמים של הרשתות או משימוש של קטינים בחשבונות המסומנים כחשבונות בגירים. העמותה טענה כי "אין בפרסומיה כל קריאה או שידול להמרת דת במישרין או בעקיפין אלא, לכל היותר, הצגת אמונותיה". עוד טענה כי חוק הגנת הצרכן אינו חל על עצם הצגת האמונה, שכן אין כאן עסקה, מוצר או שירות לצופים.
בית המשפט שמע עדויות של התובעים, בני משפחה, גורם מעמותת יד לאחים ומומחים לפרסום דיגיטלי, וכן את מנכ"ל דרך-אל, מנהל מדיה לשעבר ומומחה שיווק מטעמה. מן הראיות עלה כי לעמותה היו גם תכנים שבית המשפט ראה כמיועדים בבירור לצעירים, והוא דחה את הטענה שכל התכנים הללו נועדו רק לבגירים צעירים. עם זאת, השאלה המכרעת הייתה לא אם קטינים יכולים להיחשף לתכנים, אלא אם מערך הפרסום עצמו כוון אליהם.
בעניין זה נקבע כי התשתית הראייתית אינה מספיקה. אחד התובעים השתמש בעת החשיפה בחשבון פייסבוק שבו הוצג כבגיר, ובנו של התובע האחר צפה ביוטיוב בטלפון של בגיר. שני המומחים הסכימו שפרסומי העמותה ביוטיוב הופיעו במספר עצום של מיקומים, ובפייסבוק רק שיעור קטן מן החשיפות המזוהות היה של משתמשים קטינים. בית המשפט קבע: "טענה עובדתית זו לא הוכחה" ביחס לטענה שהעמותה טרגטה קטינים. בהמשך הוסיף כי הראיות תומכות יותר בפרסום רחב וכללי מאשר באסטרטגיה שמכוונת לצעירים דווקא.
פסק הדין הבחין בין חשיפה לתוכן דתי לבין שידול אסור. סעיף 368(ב) לחוק העונשין עוסק בשידול קטין "בפניה ישירה אליו" להמיר דת. בית המשפט קבע שהמונח שידול דורש פעולה קונקרטית ואפקטיבית כלפי אדם מסוים, ולא די בהצגה כללית של אמונות לציבור. נקבע כי גם אם קטין מסתקרן מתוכן דתי וממשיך לחקור אותו, אין בכך לבדו שידול.
ביחס לתובע שהיה קטין בעת האירועים נקבע כי הוא עצמו יזם את הקשר, שאל שאלות וקיבל תשובות. בית המשפט ציין כי עצם ההתכתבות עם קטין היא דבר שראוי להימנע ממנו, אך לא מצא בתוכן ההתכתבות ניסיון לשכנעו להמיר את דתו. להפך, כאשר ביקש להשתתף באירוע נדרש להביא אישור מהוריו. בנו של התובע השני כלל לא היה בקשר ישיר עם העמותה. לפיכך נקבע כי "התובעים לא הוכיחו שהנתבעת משדלת קטינים, בפניה ישירה, להמיר את דתם".
גם העילה הצרכנית נדחתה. בית המשפט קבע שהיחסים בין העמותה לבין מי שצופים בסרטונים אינם יחסי עוסק-צרכן: העמותה לא מכרה לתובעים נכס, לא סיפקה להם שירות בתמורה ולא התקיימה עסקה. האפשרות שפעילות אחרת של העמותה, כמו הפעלת מכללה, עשויה בנסיבות אחרות להיכנס לדיני הגנת הצרכן לא שינתה את הניתוח של התכנים החינמיים שעמדו במוקד התביעה.
עילת הרשלנות נדחתה מסיבה נוספת. לאחר שהתובעים ויתרו על פיצוי אישי וביקשו צו כללי בשם הציבור, לא הוצג נזק קונקרטי שלהם שהצו נועד למנוע. בית המשפט הוסיף שגם לגופה של החובה, משלא הוכחה פנייה מכוונת לקטינים והחשיפות שתוארו התרחשו בחשבונות של בגירים או בעקבות חיפושים עצמאיים, קשה לקבוע שהעמותה הפרה חובת זהירות קונקרטית. גם טענת לשון הרע נדחתה משום שלא הוצגה ראיה שהעמותה פרסמה לשון הרע על התובעים.
בסיום דחה בית המשפט את התביעה במלואה. לצד ההוצאות בסך 25 אלף שקל נפסקו 70,800 שקל שכר טרחה, סכום שבית המשפט ציין כי הוא מתחשב בהיקף ההליך, בחוות דעת המומחים ובחקירות שנערכו גם מחוץ לישראל. מספר התיק: ת"א 23012-09-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.