בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו חייב את החברה המבטחת לשלם כ-2.72 מיליון שקל לנפגע תאונת אופנוע שפיתח תסמונת כאב מורכבת מסוג CRPS ופגיעות נוספות. השופטת חדוה וינבאום וולצקי העמידה את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע על 74% ואת נכותו התפקודית על 85%. הפיצוי הכולל לפני ניכויים הועמד על 7,603,072 שקל, ולאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי בסך 4,885,511 שקל נקבע כי המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (הפול) ישלם לתובע 2,717,560 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
התאונה אירעה ב-19 ביוני 2017, כשהתובע רכב על אופנוע בדרכו לעבודה. האופנוע היה בבעלות מגן דוד אדום ונמסר לו במסגרת התנדבותו בארגון, אך בזמן התאונה הוא היה בדרכו לעבודתו האחרת. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה. לא הייתה מחלוקת על עצם החבות הביטוחית, והמחלוקות התמקדו בגובה הנזק ובשאלה אם האופנוע נחשב באותו מועד "רכב בשירות המעביד".
בית המשפט דחה את טענת המבטחת בעניין זה. מן המסמכים והעדויות עלה כי בעת התאונה התובע לא היה בדרכו לקריאת מד"א אלא לעבודתו, והנתבעת לא הביאה נציגי מד"א או יומני מוקד שיוכיחו אחרת. לפיכך נקבע כי למרות הבעלות של מד"א באופנוע, השימוש בו במועד התאונה לא היה במסגרת ההתנדבות ולא היה "רכב מעביד" לצורך המחלוקת בתיק.
בתאונה איבד התובע שליטה על האופנוע, החליק ונפל כשהאופנוע נופל על רגלו הימנית. הוא סבל משברים מרוסקים בשוק, עבר ניתוח ובהמשך פיתח CRPS ברגל ימין. מומחים שמונו מטעם בית המשפט בחנו אותו בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה, הראומטולוגיה, העיניים, הפסיכיאטריה והשיקום. מצבו של הרגל החמיר עד כדי כך שהמומחה האורתופדי קבע נכות מותאמת למצב של קטיעה מעל הברך, אף שהרגל לא נקטעה. לאחר שקלול יתר הנכויות נקבעה נכות רפואית כוללת של 74%.
אחת המחלוקות המרכזיות נגעה לטענת המבטחת כי היה על התובע להקטין את נזקו באמצעות ניתוח קטיעה. בית המשפט דחה את הטענה באופן חד. נקבע כי אף אחד מהמומחים לא המליץ על קטיעה, והמומחה השיקומי הסביר שקיימים סיכונים לכאבי פנטום ולהמשך או נדידת תסמונת הכאב. השופטת קבעה כי "אין כל מקום לקחת בחשבון את הימנעות התובע מלעבור ניתוח בעת פסיקת הפיצוי על דרך הפחתתו", והפיצוי חושב לפי מצבו בפועל.
המחלוקת נגעה גם ליכולת התפקוד והעבודה. התובע טען כי איבד לחלוטין את כושר עבודתו וכי הכאב והרגישות ברגל מונעים ממנו לתפקד באופן סדיר. בתצהירו תיאר את מצבו במילים: "אני פשוט יושב בבית כמו אסיר ולא עושה עם עצמי כלום". שני מומחים מטעם בית המשפט סברו כי אינו כשיר לעבודה כלשהי. הנתבעת טענה מנגד כי נכותו התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית וכי לא עשה ניסיון ממשי למצוא עיסוק מתאים, ואף טענה שהוא "בוחר משיקוליו הוא להפסיק את מהלך חייו".
בית המשפט קיבל את התיאור בדבר השינוי הקיצוני בתפקודו של התובע, אך לא קיבל את הטענה לאובדן מוחלט של כושר העבודה. השופטת ציינה כי התובע לא ניסה למצוא עיסוק מצומצם בהיקפו, למשל עבודה המתאימה למספר שעות בשבוע, אף שהכירה בכך שהתקפי הכאב מקשים להתחייב לעבודה סדירה. לאחר שקלול העדויות והמומחים הועמדה נכותו התפקודית על 85%.
לצורך הפסדי ההשתכרות נקבע בסיס שכר של 13,045 שקל לתקופת העבר ו-13,500 שקל לעתיד. בגין הפסדי שכר בעבר נפסקו 1,419,670 שקל, בגין הפסדי שכר בעתיד 2,011,682 שקל, ובגין הפסדי זכויות סוציאליות 428,920 שקל.
רכיב משמעותי נוסף נגע לעזרת הזולת. בית המשפט קבע כי העזרה שקיבל התובע מבני משפחתו חרגה מעזרה רגילה המצופה מקרובים, שכן הוא נזקק לסיוע בלבוש, ברחצה, בשימוש בשירותים, בהכנת אוכל וביציאה מן הבית. לעבר נפסקו 300 אלף שקל, ולעתיד 1,892,220 שקל, ובסך הכל 2,192,220 שקל עבור עזרת צד שלישי.
בית המשפט פסק גם 400 אלף שקל עבור הוצאות רפואיות ואביזרים, בין היתר משום שלא כל האביזרים והטיפולים הנדרשים אושרו או מובטחים במסגרת הזכויות כנפגע עבודה; 450 אלף שקל עבור ניידות; 30 אלף שקל בגין הוצאות מוגברות של חשמל ומיזוג; ו-500 אלף שקל להתאמת דיור. נקבע כי דירת המשפחה בקומה השנייה ללא מעלית אינה תואמת את מצבו, וכי עליו לעבור לדירת קרקע או לבניין עם מעלית ולעשות התאמות נדרשות. בגין כאב וסבל נפסקו 170,580 שקל.
הסכום המצטבר לפני ניכויים הגיע ל-7,603,072 שקל. מאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, נוכו במלואן גמלאות נכות מעבודה, קצבה מיוחדת וקצבת ניידות שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, בסכום כולל של 4,885,511 שקל. בית המשפט דחה את טענת התובע שלפיה יש לנכות רק חלק יחסי מן הגמלאות בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שקבע בית המשפט.
לאחר הניכויים חויבה החברה לשלם לתובע 2,717,560 שקל. בנוסף נקבע כי תישא בהוצאות משפט כנגד קבלות ובשכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.34% מסכום הפיצוי לאחר הניכויים. תיק ת"א 65426-07-18.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.