בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע קבע כי רשות מקומית אינה יכולה להסתפק לאורך שנים באמצעי אכיפה שאינו משיג את מטרתו, בלי לבחון מה עוד ניתן לעשות. בפסק דין שחייב את עיריית באר שבע לפצות שני תושבים, קבעה השופטת רחלי טיקטין עדולם כי העירייה רשמה במשך כארבע שנים למעלה מ-600 קנסות בגין פתיחת עסק מעבר לשעות המותרות, אך ההפרות נמשכו, והעירייה לא הראתה שקיימה דיון ממשי בשאלה אם יש להפעיל כלי אכיפה אחרים. לכל אחד מהתובעים נפסקו 7,000 שקל בגין עוגמת נפש ועוד 500 שקל הוצאות משפט.
התובעים מתגוררים בבניין שבקומת הקרקע שלו פועל סופרמרקט. הם תבעו 38 אלף שקל מהעירייה בטענה שאינה מפעילה את סמכויותיה באופן אפקטיבי נגד הפרות מתמשכות של חוק העזר העירוני, המחייב את בית העסק להיסגר בשעה 24:00. לטענתם, העסק נותר פתוח בשעות הלילה, מושך למקום בני נוער, גורם למטרדי רעש ומלווה גם בבעיות של חסימת הרחוב בידי משאיות והפרעות נוספות לדיירים.
העירייה טענה כי היא מפעילה את סמכויותיה בכל המישורים, לרבות אכיפת שעות הפתיחה, טיפול ברעש ובמשאיות, וכי התובעים היו צריכים להפנות את תביעתם לבית העסק עצמו. לפי עמדתה, היא "פעלה כפי יכולתה" ואין לחייב אותה בפיצוי בגין פעולות או מחדלים של עסק פרטי שאינו בבעלותה או בניהולה.
בית המשפט קבע כי הראיות הראו שהעסק אכן יצר מטרדים במשך שנים. התובעים הציגו סרטונים ועדויות על התקהלות בני נוער בלילות, רעש, נסיעה מסוכנת בקורקינטים ובאופניים חשמליים ומשאיות שחסמו את הגישה לבניין. גם מסמכי העירייה לימדו על תלונות חוזרות ונשנות ועל כך שהעסק פעל ללא רישיון עסק בתקופה שנדונה.
עם זאת, לב פסק הדין לא היה עצם קיומם של המטרדים, אלא אופן הפעלת סמכויות האכיפה. העירייה ידעה שהעסק מפר שוב ושוב את חוק העזר, ידעה על תלונות התושבים ורשמה לו קנסות רבים. אלא שלפי בית המשפט, העובדה שהקנסות המשיכו להירשם בעוד העסק ממשיך להפר את החוק הוכיחה שהאמצעי שנבחר אינו אפקטיבי.
השופטת קבעה כי חובת הרשות אינה מתמצה בעצם הפעלת סמכות כלשהי. כאשר רשות מתקינה חוק עזר, עליה לפעול לאכיפתו, וכאשר דרך האכיפה שנבחרה אינה משיגה לאורך זמן את תכלית החוק, עליה לפחות להפעיל שיקול דעת ולבחון אמצעים נוספים שבסמכותה. בית המשפט הדגיש כי לרשות אמנם יש שיקול דעת רחב בקביעת מדיניות וסדרי עדיפויות, אך במקרה הזה הבעיה הייתה קודמת לכך: העירייה לא הראתה שהפעילה שיקול דעת ממשי לגבי חלופות.
בפסק הדין נכתב כי "אכיפה שאינה משיגה לאורך זמן את תכלית החוק מחייבת את הרשות לבחון את ארגז הכלים שלה ולבחון מה עוד ניתן לעשות כדי להשיג אכיפה אפקטיבית. כאן זה לא נעשה". השופטת הוסיפה כי אין מדובר ברשות שבחנה כמה דרכי פעולה ובחרה אחת מהן מטעמי מדיניות, אלא ברשות שהמשיכה לתת דוחות בלי לעצור ולבחון אם נדרש שינוי במדרג האכיפה.
הפער בלט במיוחד מול טיפול העירייה במטרד אחר של אותו עסק. לפי פסק הדין, תושבים התלוננו גם על רעש ממדחסים. העירייה ניהלה שיח עם העסק, וכאשר הצעדים הראשוניים לא הביאו לתיקון, הוציאה צו הפסקה מנהלי. רק לאחר הצו תוקן המפגע. בית המשפט ראה בכך דוגמה לכך שכאשר אמצעי מתון אינו מועיל, לרשות יש אפשרות לשקול צעדים נוספים.
בעניין שעות הפתיחה, לעומת זאת, המשיכה העירייה בהטלת קנסות. אחד מנציגיה אישר בבית המשפט כי העסק אמור להיסגר בחצות וכי פתיחתו לאחר מכן מפרה את הוראות העירייה, אך כשנשאל מה עוד ניתן לעשות במקרה שבו העסק ממשיך לפעול 24 שעות ביממה השיב כי "זה חוק עזר שגוף אחר בעירייה יאכוף". נציג אחר לא ידע להסביר מדוע לא נשקלה פעולה במישור רישוי העסקים.
בית המשפט מנה כמה אפשרויות שהעירייה יכולה הייתה לשקול, ובהן צעדים מכוח דיני רישוי עסקים, צו סגירה, כתב אישום בגין פעילות ללא רישיון או שילוב עמידה בחוק העזר כתנאי ברישיון. עם זאת, השופטת הדגישה שאין היא קובעת איזו מהדרכים הייתה צריכה להיבחר. הקביעה הייתה מצומצמת יותר: העירייה הייתה חייבת לקיים דיון ומחשבה בשאלה אילו צעדים נוספים אפשר וראוי לנקוט כדי להביא לאכיפה אפקטיבית.
התובעים עצמם הציגו את ההליך כניסיון לגרום לרשות להפעיל את מלוא סמכויותיה. אחד מהם אמר בבית המשפט: "עירייה, יש לכם מה לעשות, יש לכם ארגז כלים", והבהיר כי אינו מבקש לפגוע בפרנסת העסק אלא להגיע למצב שבו התושבים יוכלו לחיות בשקט. התובעת אמרה כי העירייה "היו צריכים לעלות במדרג".
בית המשפט קבע כי אין די בכך שגם למשטרה יש סמכויות בנוגע לרעש או להתקהלויות בשעות הלילה. קיומו של גורם אכיפה נוסף אינו פוטר את העירייה מחובתה להפעיל את סמכויותיה לפי חוק העזר. גם העובדה שהתובעים לא תבעו את העסק עצמו לא שללה את אחריות הרשות, שכן התביעה התמקדה במחדל הנטען של הגוף המפקח ולא במעשה הישיר של העסק.
בסופו של דבר נקבע כי מדובר במקרה חריג: הרשות הפעילה לאורך זמן אמצעי אכיפה שהוכח כחסר אפקטיביות, ידעה על ההפרות ועל תלונות הדיירים, אך לא בחנה אמצעי אכיפה נוספים. בית המשפט קבע כי לתובעים נגרמה עוגמת נפש משמעותית וכי אילו העירייה הייתה בוחנת ומפעילה את ארגז הכלים שלה באופן אפקטיבי, סביר שהמפגע היה מוסר. מאחר שהעירייה היא הגוף המפקח ולא הגורם שיצר את המטרד, נפסק פיצוי "מדוד" בלבד: 7,000 שקל לכל תובע ועוד 500 שקל הוצאות לכל אחד. תיק ת"ק 61700-08-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.