בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה תביעה של שוטר לשעבר ומדריך קרב מגע להכיר בליקוי בצווארו כפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה. השופט דניאל גולדברג קבע כי אף שהתובע הדגים במשך שנים חניקות, שחרורים מאחיזות והתגוננות מפני סכין, הפעולות בצוואר שתוארו היו בעיקר כיווץ שרירים ומנח הגנתי סטטי, ולא סדרה של תנועות דומות וחוזרות ברצף הנדרש להוכחת תשתית מיקרוטראומטית. מאחר שהתשתית העובדתית לא הוכחה, לא היה מקום לעבור לשלב של מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי.
התובע עבד במשטרת ישראל משנת 1995 ועד סוף 2021, ובין תפקידיו היה לוחם יס"מ, שוטר סיור ומדריך כשירויות. תביעתו למוסד לביטוח לאומי, שהוגשה ב-2023, ביקשה דמי פגיעה והכרה בפגימה בצוואר כתוצאה ממיקרוטראומה. לטענתו, משנת 2015, במסגרת עבודתו כמדריך אימוני יחידות במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, הוא הדריך אחת לשבוע שלוש קבוצות שוטרים במשך שלושה ימים מרוכזים, כשמונה שעות ביום, והדגים תרגילים שבהם הופעל כוח רב על צווארו עשרות פעמים ביום.
התובע תיאר תרגילי שחרור מחניקה, חביקות ראש ואיום בסכין שבהם חניך אוחז בראשו, מושך אותו לאחור או מטה אותו קדימה ומפעיל לחץ על הצוואר. הוא טען כי הצטברות הפעולות לאורך השנים היא דוגמה של "טיפה שחוצבת בסלע", וכי הנזקים הזעירים החוזרים הביאו בהדרגה לפגיעה בצוואר. בסיכומיו הדגיש גם את רכיב ה"ניטור": הצורך להזיז את הראש והצוואר כדי לעקוב אחר החניכים ולשמור על בטיחותם.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי עבודת התובע הייתה מגוונת ולא כללה תנועה חד-גונית שחזרה ברצף על אותו איבר. לטענתו, הדרכות קרב המגע כללו חביקות, תפיסות, בעיטות ותנועות מכיוונים שונים, לצד ליווי יחידות, עבודה משרדית וסימולטורים. הנתבע טען כי כיווץ הצוואר והורדת הסנטר לצורך הגנה הם "מנח" סטטי ולא תנועה חוזרת ונשנית, וכי גם ההסתכלות לצדדים לצורך פיקוח היא פעולה רגילה שאינה מקימה תשתית למיקרוטראומה.
בית הדין עמד על כך שעילת המיקרוטראומה מחייבת תחילה להוכיח תשתית עובדתית של תנועות חוזרות ונשנות, הדומות במהותן ופועלות על מקום מוגדר בגוף, בפרקי זמן משמעותיים. רק לאחר מכן ניתן למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי והנזק. מנח סטטי או תנוחה ממושכת, גם אם הם מאמצים או לא נוחים, אינם כשלעצמם תנועה חוזרת ונשנית.
ביחס לתקופה שלפני 2015 קבע בית הדין כי לא הוכח שהתובע עסק בהדרכה ברצף ובהיקף מספיק. מהראיות עלה כי ההדרכות באותן שנים היו קצרות ומזדמנות ונעשו לצד תפקידו העיקרי כסייר. התובע עצמו לא ידע לפרט כמה ימים בשבוע הדריך, והמסמכים המשטרתיים שהוצגו לא ביססו עבודה רציפה כמדריך לפני שהחל בתפקיד קבוע במכללה.
גם משנת 2015 ואילך מצא בית הדין כי התמונה מורכבת יותר מהתיאור של עבודה פיזית רצופה. התובע העיד שלאחר פציעת גב ב-2017 וניתוח ב-2018 הפחית את עצימות ההדגמות ועבד בסיוע מדריך נוסף. הוא גם אישר שממרץ 2020 כמעט שלא התקיימו הכשרות פיזיות. נוסף לכך, עבודתו כללה יום עיוני, ליווי בסימולטור ללא מגע פיזי, פעילות בקריית אימונים, ליווי ופיקוד על קבוצות ותיאומים משרדיים ולוגיסטיים.
הנקודה המכריעה הייתה אופיין של פעולות הצוואר עצמן. לאחר שבחן את העדויות ואת הסרטונים שהגיש התובע, קבע בית הדין כי הפעולות אינן עולות כדי "תנועות חוזרות ונשנות" כנדרש בפסיקה, אלא משקפות בעיקר כיווץ שרירים ומנח סטטי הגנתי של הצוואר והכתפיים. בית הדין הפנה לעדות התובע שלפיה בזמן חניקה הוא נדרש "להרחיק את הצוואר ואת הראש מהקיר ולחזק את הצוואר", להוריד את הסנטר ולכווץ את הכתפיים כדי להגן על עצמו.
השופט קבע כי מדובר ב"מאמץ סטטי מתמשך ולא סדרה של תנועות דינמיות אקטיביות ומונוטוניות בצוואר". גם העובדה שהתרגילים עצמם היו רבים ומגוונים לא שינתה זאת, שכן לא הוכח רצף משמעותי של תנועה צווארית מסוימת או של תנועות דומות במהותן. בית הדין הבחין בין המקרה הזה לבין מקרים אחרים של מדריכי ספורט שבהם הוכחו כיפופים, יישורים, פיתולים או הטחות חוזרות של איבר מסוים מאות פעמים ביום.
גם טענת ה"ניטור" נדחתה. בית הדין קבע כי ההסתכלות ימינה ושמאלה לצורך פיקוח על החניכים ובטיחותם היא תנועה רגילה, טבעית ויומיומית, ולא תנועה מונוטונית אחת שחוזרת ברציפות בתדירות הנדרשת. בפסק הדין נקבע כי "אין בפעולות השמירה על הבטיחות, הפיקוח וההסתכלות על החניכים באולם כדי לבסס תשתית עובדתית של מיקרוטראומה בצווארו של התובע".
בסיכומו של דבר קבע בית הדין כי עבודת ההדרכה הייתה מגוונת, שהפעולות בצוואר היו בעיקר סטטיות והגנתיות ושגם היקף ההדגמות פחת לאורך השנים. התביעה להכיר בליקוי בצוואר כפגיעה בעבודה נדחתה, ללא צו להוצאות. תיק ב"ל 32518-06-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.