נפגע תאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה ניסה במשך יותר משנתיים להביא להכרה בפיברומיאלגיה שהתפתחה לטענתו בעקבות הפגיעה. ועדה רפואית בדרג הראשון אף הכירה בהחמרה, אולם ועדת העררים קיבלה את עמדת המוסד לביטוח לאומי ושללה את הקשר. לאחר שני פסקי דין שהחזירו את הדיון לוועדה, דחה שופט בית הדין האזורי לעבודה בירושלים משה וילינגר גם את ערעורו השלישי של המבוטח. בעוד המערער טען שתלונותיו תועדו עוד לפני שאובחנה התסמונת, בית הדין מצא כי הוועדה בחנה אותן כראוי, הבהירה מדוע אינן מעידות לדעתה על ההחמרה הנטענת ומילאה אחר ההוראות שניתנו לה. לא נמצאה טעות משפטית המצדיקה התערבות בהחלטתה.
תאונת הדרכים אירעה ב־4 ביוני 2017. הפגיעה של המערער, יליד 1983, הוכרה כפגיעה בעבודה וכללה חבלה במנגנון צליפת שוט, תלונות על טשטוש ראייה בעין שמאל וחבלה בברך שמאל. החל מ־1 ביולי 2018 נקבעה לו נכות יציבה משוקללת של 14.5%, הכוללת 5% בגין מצבו בעמוד השדרה המותני ו־10% בגין מצבו בעמוד השדרה הצווארי. מעבר לפגיעות האלה, טען בהמשך כי הוא סובל מתסמונת פיברומיאלגיה שהתפתחה כתוצאה מהפגיעה בעבודה.
במאי 2024 הגיש המערער תביעה לדיון מחדש בשל החמרת מצב בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. באישור ההחמרה שהגיש צוין כי בעקבות הפגיעה התפתחה פגימה חדשה. ועדה מדרג ראשון קיבלה את הטענה ביולי 2024 וקבעה לו 5% נכות רפואית בגין פיברומיאלגיה. המוסד לביטוח לאומי ערר על ההכרה, ואילו המבוטח ערר על שיעור הנכות הנוסף שנקבע לו.
ועדת העררים שהתכנסה באוקטובר 2024 בחנה את מספר אזורי הכאב המתועדים ביחס למדדי האבחון של התסמונת. היא ציינה שנמצאו חמישה אזורים, בעוד שלפי המדדים שעליהם הסתמכה נדרשו יותר משישה. עוד עמדה על כך שתלונות המתאימות לתסמונת תועדו לראשונה בינואר 2020, כשנתיים וחצי לאחר התאונה. בלי להכריע אם הוא אכן סובל מפיברומיאלגיה, קבעה שאין קשר סיבתי בינה לבין התאונה, קיבלה את ערר המוסד ודחתה את עררו של המבוטח בתחום הראומטולוגי.
המבוטח פנה לבית הדין לעבודה. בפברואר 2025 הוסכם בין הצדדים כי עניינו יוחזר לאותה ועדה, שתתייעץ עם מומחה לראומטולוגיה ותתייחס גם לחוות דעת רפואית פרטית שהגיש באוקטובר 2024. המערער ובא כוחו הורשו להופיע ולהציג מסמכים הן בפני המומחה והן בפני הוועדה המסכמת. המומחית שבדקה אותו בספטמבר 2025 תיארה כאבים בתנועות הצוואר ורגישות קלה בשמונה נקודות הדק אופייניות לפיברומיאלגיה. מתוך התיעוד הרפואי, לרבות בדיקות MRI שהדגימו בקעי דיסק בחודשים שאחרי התאונה, היא מצאה כי התלונות הסמוכות לאירוע היו על כאבים בצוואר, בגב התחתון, בברך ובאזורים נוספים שפורטו. במסקנותיה הבחינה בין תלונות אלה לבין הכאבים המפושטים והפרעות השינה שתועדו בינואר 2020. בחוות דעתה כתבה כי "היועצת דוחה קש"ס בין התאונה הנדונה לפיברומיאלגיה" לנוכח פער הזמנים. הוועדה אימצה את עמדתה.
בעקבות ערעור נוסף ניתן בדצמבר 2025 פסק דין מוסכם שהופנתה בו תשומת לב הוועדה להבחנה בין קשר ישיר לאירוע התאונה לבין פגימה חדשה שהתפתחה כתוצאה מפגיעת העבודה שכבר נקבעה בגינה נכות. כך הורה פסק הדין: "אין מדובר בקשר סיבתי ישיר בין האירוע התאונתי מיום 4.6.17 ובין הפיברומיאלגיה כפי שניתן להבין מהחלטת הוועדה". הוועדה נדרשה לשוב ולבחון אם חלה החמרה במצבו לפי תקנה 36(ג), ולהניח הנמקה שגם מי שאינו עוסק ברפואה יוכל להבינה. הדיון הוחזר לאותו הרכב, והמבוטח הורשה להציג מסמכים ולטעון בפניו.
באפריל 2026 התייצב המערער שוב לפני הוועדה וסיפר כי לפני התאונה לא סבל מכאבים, מבעיות שינה, מכאבי ראש או מקשיי ריכוז: "הכל התחיל מהתאונה". בא כוחו טען שאף שהאבחנה נעשתה מאוחר יותר, התופעות המתאימות לתסמונת נרשמו במסמכים משנת 2018 והוצגו גם לוועדות קודמות ולמומחה בתחום הנוירולוגי. עוד טען כי המערער התלונן בפני הרופאים בקהילה, אך לא הופנה במועד לבדיקה מתאימה, ולכן אין לזקוף לחובתו את העיכוב באבחנה.
הוועדה שבה לעיין בתיעוד ובחוות הדעת הפרטית. היא פירטה ביקורים רפואיים מאפריל, יולי וספטמבר 2018 וכן תלונות שהועלו בפני ועדה רפואית. התיעוד תיאר כאבי צוואר וגב עם הקרנה לגפיים, כאבי ראש ותסמינים נלווים. הוועדה בחנה אותם מול מדדי אבחון מקובלים, ובהם מספר מקומות הכאב וחומרת התסמינים. לשיטתה, התיעוד לא עמד באף אחת מההגדרות המתאימות והמבוטח "סבל מכאבים הקשורים באתרי החבלה". היא ציינה עוד כי גם בביקור אצל הרופא שהגיש בהמשך חוות דעת מטעמו, באוגוסט 2020, לא תועדה אבחנה כזאת. לפי החלטתה האחרונה, האבחון נעשה בספטמבר אותה שנה. פער הזמנים, בשילוב היעדר התיעוד הדרוש לדעתה בתקופה שקדמה לאבחון, הוביל אותה לדחות שוב את הערר.
בערעור השלישי טען המערער שהוועדה לא בחנה את שאלת ההחמרה ולא נימקה את מסקנתה כמצוות פסק הדין. הוא מחה על היעדר ראומטולוג בהרכב ועל שלא נערך ייעוץ נוסף, וטען כי לא ניתן ליישב את התייחסות הוועדה למספר נקודות הכאב עם חוות הדעת שהגיש או עם התייחסותה לאבחנה. המבוטח ביקש שבית הדין עצמו יכיר בתסמונת ובקשר לפגיעה, ולחלופין ימנה מומחה או יחזיר את הדיון לוועדה בהרכב אחר. המוסד לביטוח לאומי ביקש לדחות את הערעור וטען כי הוועדה מילאה אחר ההוראות, וחלק מהטענות חורגות מהן או מצויות במישור הרפואי.
וילינגר הסביר כי בערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, לאחר החזרת דיון לוועדה בהוראות מפורשות, הביקורת מוגבלת לשאלה אם מילאה אחר אותן הוראות. פסק הדין המוסכם האחרון לא חייב התייעצות ראומטולוגית נוספת ולא שינה את הרכב הוועדה. גם הטענה שדעת הוועדה הייתה נעולה מראש נדחתה, שכן המבוטח הסכים לדיון נוסף בפניה. בנוגע להחמרה עצמה קבע השופט כי הוועדה בחנה את התלונות הקודמות לאבחנה ועמדה על ההבדל בין כאבים באזורי החבלה לבין כאבים מפושטים העשויים ללמד על התפתחות התסמונת. את החלטתה יש לקרוא יחד עם החלטותיה הקודמות ועם חוות דעת המומחית היועצת, ולא במנותק מהן.
בית הדין סיכם כי מסקנת הוועדה נסמכה על התיעוד, על שיקול דעת רפואי ועל ספרות מקצועית, ואף תאמה את עמדת המומחית לראומטולוגיה. ביחס לקביעה הרפואית הסביר השופט כי "אין לבית הדין כלים וידע להתערב" וכי לא מצא טעות משפטית המצדיקה התערבות. הערעור נדחה ללא צו להוצאות, לאחר שהמוסד לא עמד על הוצאותיו.
ב"ל 72027-06-26

דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.