בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, קיבל תובענה ייצוגית נגד עיריית טירת הכרמל וקבע כי העירייה לא עמדה בחובתה להנגיש את דרכי הגישה לתחנות האוטובוס בהתאם לדין ולתקן 1918. העירייה חויבה להשלים את עבודות ההנגשה בתוך 12 חודשים ולשלם 1.088 מיליון שקל לקרן לחלוקת כספים שנפסקו בתובענות ייצוגיות, שתייעד את הכסף לנגישות במרחב הציבורי או למטרה קרובה.
עורכי הדין שלנו
התביעה עסקה לא רק בתחנות עצמן אלא בדרך אליהן: מדרכות, מעברי חציה, הפרשי גובה, מהמורות ומכשולים שעלולים למנוע מאדם עם מוגבלות בניידות להגיע בבטחה לתחנה. המבקש, אדם המתנייד בכיסא גלגלים חשמלי, טען כי למרות עבודות הנגשה שבוצעו בעיר, בחלק מהמקומות נוצרו למעשה "איים של נגישות" בלי דרך נגישה להגיע אליהם.
הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הוגשה כבר ב-2017. נטען כי העירייה לא השלימה במועד את הנגשת התחנות ודרכי הגישה אליהן, וכי בחלק מהתחנות לא הונמכו מדרכות ומעברי חציה כנדרש או נותרו מכשולים שמונעים מעבר של כיסא גלגלים. בהחלטה מאוגוסט 2022 אושרה התביעה כייצוגית, ולאחר שבקשת רשות ערעור של העירייה נדחתה בבית המשפט העליון, נמשך הדיון בתביעה לגופה.
המחלוקת המשפטית המרכזית הייתה מה מקור חובת ההנגשה ומה היקפה. התובע טען כי החובה נובעת מחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מתקנות הנגישות לשירותי תחבורה ציבורית ומתקן ישראלי 1918. העירייה טענה כי המקור הוא חוק רשויות מקומיות (סידורים לנכים), הכולל לטענתה דרישות אחרות. היא הוסיפה כי גם אם קיימים ליקויים, חובות מכוח אותו חוק אינן מקימות עילה לתובענה ייצוגית.
העירייה טענה גם כי בפועל הונגשו התחנות וכי כמעט בכל התחנות שנבדקו קיימת "גישה נוחה לאנשים הנעזרים בכיסא גלגלים". היא הסבירה שבחלק מהמקומות תשתיות ישנות גורמות לשקיעת כביש או מדרכה ולפגיעה בהתאמות שבוצעו, וכי כאשר מפגע מתגלה היא פועלת לתקנו. מהנדסת העיר אף העידה שלעירייה אין הערכה תקציבית לביצוע כלל ההנמכות לפי התקן, ובחקירתה אישרה כי ידוע לה שנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ומשרד התחבורה דורשים הנגשה לפי תקן 1918, אך העירייה מפרשת את הדין אחרת.
השופט הבכיר רון סוקול דחה את הפרשנות המצמצמת. נקבע כי חוק השוויון מחייב לא רק תחנה נגישה אלא גם "אפשרות גישה לתחנות", וכי יש לפרש את החובה כך שהיא משתרעת מנקודת הגישה הנגישה הקרובה, כגון מעבר חציה או צומת, ועד לתחנה עצמה. בהתאם, דרכי הגישה צריכות לעמוד בדרישות תקן 1918 החלות במועד ביצוע העבודות.
בפסק הדין הודגש כי העירייה אינה יכולה להסתפק בפתרון שמאפשר מעבר לחלק מן הציבור. בית המשפט קבע: "על העירייה מוטלת חובה לבצע עבודות הנגשה לפי הוראות הדין והיא אינה יכולה להסתפק בביצוע עבודות להנגשה 'סבירה' של דרכי הגישה". השופט הוסיף כי אנשים עם מוגבלות זכאים לגישה בטוחה וראויה, וכי גם סטייה שנראית קטנה מן התקן עלולה ליצור קושי ממשי לחלק מהמשתמשים.
חוות דעת מומחי התביעה סקרה 92 תחנות אוטובוס ברחבי העיר. ב-78 תחנות נמצאו, לפי חוות הדעת, ליקויים בדרכי הגישה, לרבות בהנמכת מדרכות. נמצאו גם ליקויים אחרים בתחנות, ובהם סימון רחבות היערכות. העירייה הגישה חוות דעת מטעמה, אך בית המשפט קבע שהפער העיקרי בין המומחים לא היה בממצאים העובדתיים אלא בשאלה איזה דין חל ומהו היקף החובה. בפסק הדין נכתב כי לא הובאו ראיות הסותרות את הממצאים שבחוות דעת מומחי התביעה.
בית המשפט פירט דוגמאות למהמורות, שיפועים מסוכנים וליקויים בהנמכת מדרכות. בנוסף נשמעו עדויות שלפיהן גם במקומות שבהם הוסדר שיפוע בין מדרכה לכביש, אדם המשתמש בכיסא גלגלים התקשה לעבור ולעתים נאלץ לרדת בתחנה אחרת. נקבע כי מהמורות ומכשולים בדרך עשויים כשלעצמם להפר את החובה להבטיח דרך נגישה ובטוחה לתחנת האוטובוס.
עם זאת, פסק הדין ציין כי העירייה הייתה מודעת לחובת ההנגשה והשקיעה משאבים בביצוע עבודות, ואף תיקנה ליקויים לאחר הגשת ההליך. השופט קבע שהכשל נבע בעיקר מכך שהעירייה אימצה פרשנות מצמצמת של החובות המוטלות עליה והסתפקה בדרישות פחותות מאלה שנקבע כי הדין מחייב.
לצד צו ההנגשה נדונה דרישת הפיצוי. התובע ביקש בתחילה 7,500 שקל לכל חבר קבוצה. מומחית מטעמו העריכה את מספר האנשים עם מוגבלות בניידות הרלוונטיים בכ-1,550 בממוצע לשנה, ואילו מומחית העירייה חלקה על אופן החישוב אך לא הציעה מספר חלופי. בית המשפט קבע, בדרך של אומדנה ולאחר הפחתה של 30% מן ההערכה שהוצגה, כי הקבוצה מונה 1,088 אנשים.
השופט קבע פיצוי של 1,000 שקל לכל חבר קבוצה, ובסך הכל 1,088,000 שקל, בהתחשב במשך ההפרה, במשמעות היעדר הנגישות לציבור האנשים עם מוגבלות ובכך שההפרה נבעה בעיקר מטעות באימוץ הדין הרלוונטי. מאחר שאיתור וזיהוי חברי הקבוצה צפוי להיות מסורבל ויקר, נקבע שהסכום לא יחולק ישירות לאנשים אלא יועבר לקרן לניהול ולחלוקת כספים שנפסקו כסעד בתובענות ייצוגיות.
באשר לסעד המעשי, העירייה נדרשה להנגיש את תחנות האוטובוס ואת דרכי הגישה אליהן לפי תקן 1918, לרבות הדרישה שבמפגש בין הכביש למדרכה לא יהיה הפרש גובה. העבודות צריכות להסתיים בתוך 12 חודשים, ובית המשפט הורה גם למנות מומחה נגישות שיבדוק את הביצוע ויעדכן את בית המשפט במהלך התקופה. שאלת הגמול לתובע הייצוגי ושכר הטרחה של באת כוחו הושארה להחלטה משלימה לאחר טיעוני הצדדים.
מספר התיק: ת"צ 16177-09-17
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.