בית משפט השלום בכפר סבא דחה תביעה בסך 56,488 שקל בגין נזקי רכב מתאונה בכיכר דו-נתיבית בעתלית, אף שקבע כי גם נהגת הרכב המבוטח בחברת הביטוח נשאה בחלק מן האחריות לתאונה. הרשמת הבכירה רעות זיו חילקה את האחריות בשיעור של 70% לנהג רכב התובע ו-30% לנהגת הרכב המבוטח, אך קבעה שהתובע לא הוכיח את הנזק ואת שיעורו ולכן אינו זכאי לפיצוי.
התאונה אירעה במרץ 2025 בכיכר בעתלית. לא הייתה מחלוקת כי לפני ההתנגשות נסעו שני כלי הרכב במקביל: רכב התובע בנתיב השמאלי והפנימי ורכב הנתבעת בנתיב הימני והחיצוני. המחלוקת הייתה מי סטה ממסלולו באזור היציאה מן הכיכר.
התובע טען כי רכבו המשיך לכיוון היציאה בעוד הנהגת שמימינו סטתה שמאלה לעברו ופגעה בו. בעדות נהג רכב התובע נטען כי הוא נסע "ישר לתוך העיר", בעוד הנהגת ביקשה לבצע פרסה. מנגד טענה חברת הביטוח כי דווקא רכב התובע, שנסע בנתיב הפנימי, ביקש לצאת מן הכיכר, סטה ימינה וחצה את נתיב הרכב שנסע לצדו.
לאחר בחינת העדויות והתמונות קיבלה הרשמת בעיקרה את גרסת הנתבעת בשאלת מהלך התאונה. היא קבעה כי גם אם אין מניעה עקרונית לצאת מן הכיכר מהנתיב הפנימי, אין בכך להקנות עדיפות על פני רכב שנוסע במקביל בנתיב החיצוני. נהג שיוצא מהנתיב הפנימי צריך לוודא שיוכל להשלים את היציאה בבטחה בלי לחצות את מסלול הרכב שמימינו.
בית המשפט קבע כי עיקר האחריות מוטלת על נהג רכב התובע משום שהיה עליו להבחין ברכב שבנתיב החיצוני ולהימנע מהמשך היציאה כל עוד לא היה בטוח לעשות זאת. עם זאת נדחתה דרישת הנתבעת לייחס לו אחריות מלאה. נקבע שגם הנהגת בנתיב החיצוני הייתה מודעת לרכב משמאלה, נסעה בסמיכות אליו ונדרשה להיות ערה לאפשרות שהמסלולים יצטלבו.
הרשמת ציינה כי עדות נהג התובע שלפיה האט וצפר אינה מסירה ממנו את עיקר האחריות, אך היא מלמדת שלפני ההתנגשות נוצר מצב סיכון שהיה גלוי לשני הנהגים. התמונות מזירת התאונה ומכלי הרכב לא הכריעו את המחלוקת באופן שמצדיק הטלת אחריות מלאה על אחד מהם.
על בסיס מכלול הנתונים נקבעה חלוקה של 70% אחריות לנהג רכב התובע ו-30% לנהגת הרכב המבוטח. אלא שהכרעה זו לא הובילה לפיצוי, משום שבית המשפט עבר לבחון בנפרד את הוכחת הנזק.
התובע הסתמך על חוות דעת שמאית והעמיד את תביעתו על 56,488 שקל. חברת הביטוח כפרה גם בגובה הנזק. בחקירה התעורר, לפי פסק הדין, "קושי ממשי" באשר לידיעת נהג רכב התובע על הנזק ועל הטיפול ברכב לאחר התאונה: הוא לא ידע לומר אם הרכב תוקן ומה תוקן, ותשובותיו לגבי מקום בדיקת השמאי לא היו עקביות.
בית המשפט הדגיש שלא הוצגו חשבוניות או קבלות על תיקון הרכב, לא הובאה ראיה אחרת לתיקונים שבוצעו בפועל, ואביו של הנהג, שלפי העדות היה מעורב בהתנהלות לאחר התאונה ונכח בבדיקה, לא הובא לעדות. חוות הדעת השמאית לבדה לא הספיקה בנסיבות אלה להשלים את החסר.
הרשמת קבעה כי גם לגבי 30% האחריות שיוחסו לנהגת הרכב המבוטח, תנאי לפסיקת פיצוי הוא הוכחת הנזק. משלא הוכח הנזק במידה הנדרשת, אין מקום לפסוק סכום על דרך האומדנה. לכן התביעה נדחתה והתובע חויב בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 שקל. מספר התיק: תאד"מ 27168-06-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.