בית משפט השלום בתל אביב-יפו קבע כי בני זוג שהעלו שלוש ביקורות שליליות במנוע הדירוג של Google והשמיעו אמירות נוספות בחנות אופטיקה אחראים בלשון הרע כלפי בעל העסק. השופט גיא הימן קבע כי הביטויים שבהם תואר בעל העסק כ"רמאי", "נוכל" ו"פושע", לצד טענות על שקרים, איומים ולקיחת כסף ללא קבלה, חרגו מגבולותיה של ביקורת צרכנית מוגנת. בני הזוג חויבו יחד ולחוד לשלם 20,052 שקל בגין עילת התביעה, וכן 3,750 שקל הוצאות משפט ו-8,850 שקל שכר טרחת עורך דין.
הסכסוך החל לאחר שבני הזוג רכשו מבעל רשת חנויות האופטומטריה "אופטינת" משקפי ראייה בעלות 9,000 שקל. המשקפיים כללו עדשות רב-מוקדיות בהתאמה אישית של Hoya. למחרת הרכישה ביקשה הלקוחה לבטל את העסקה, אך בעל העסק סירב בטענה שהעדשות המיוחדות כבר הוזמנו וכי לא ניתן לבטל את ההזמנה לאחר שהליך הייצור החל.
בני הזוג הציגו גרסה שונה. לטענתם, הם נכנסו לחנות מלכתחילה רק כדי לטפל בכתמים במשקפיים אחרים, ובעל העסק הפעיל עליהם "לחץ פסיכולוגי, שיווקי [ו]מכירתי" ושכנע אותם לרכישה יקרה שלא תכננו. הם טענו גם שלא הוסברו להם תנאי הביטול, שהמחיר היה מופרז, שלא נמסרה להם קבלה במועד ושנפלו תקלות ועיכובים בהכנת המשקפיים. בעל העסק הכחיש את עיקר הטענות והציג מסמכים שלפיהם הונפקו אישור הזמנה, קבלה וחשבונית מס כבר ביום הרכישה.
המחלוקת הצרכנית כבר נדונה קודם לכן בתביעה קטנה ובערעור לבית המשפט המחוזי. בפסקי הדין הקודמים נדחו הטענות שלפיהן בעל העסק רימה את הלקוחות, גזל את כספם, עשה עושר ולא במשפט או מכר להם מוצר פגום. נקבע כי הלקוחה בחרה בעדשות בהתאמה אישית, כי מדובר בייצור מיוחד וכי לא הוכחה אי התאמה במשקפיים. בית המשפט המחוזי אף הדגיש כי המסכת העובדתית הוכרעה לטובת בעל העסק.
בפסק הדין הנוכחי קבע השופט הימן כי לקביעות הללו יש מעמד של מעשה בית דין ביחס לפלוגתאות העובדתיות שכבר הוכרעו. אף שעילת התביעה הנוכחית הייתה שונה, לשון הרע, הנתבעים לא יכלו להעמיד מחדש כעובדות טענות שנדחו בהליך הקודם. בית המשפט קבע כי הקביעות הקודמות שמטו את הקרקע מתחת לחלק ניכר מטענת "אמת הפרסום" של בני הזוג.
התביעה עסקה בארבעה פרסומים. הראשון היה ביקורת Google מדצמבר 2020 שבה דורג בית העסק בכוכב אחד ונכתב על בעליו כי הוא "רמאי ונוכל" וכי אין להתקרב למקום. בביקורת שנייה, שפורסמה בינואר 2021, נכתב כי בני הזוג שילמו 9,000 שקל, לא קיבלו משקפיים או כסף וכי השירות כלל "שקרים". בפרסום שלישי, ברוסית, נטען כי התשלום נעשה ללא קבלה וכי הלקוחות קיבלו "שקרים ואיומים". הפרסום הרביעי היה בעל פה במהלך עימות בחנות, בנוכחות לקוחה אחרת, ובו הוטחו בבעל העסק כינויים כמו "רמאי" ו"פושע" וכן אמירות שלפיהן צריך להכניסו לכלא.
בית המשפט קבע שכל ארבעת הביטויים הם "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע, ושכל אחד מהם כולל מרכיבים שעלולים לפגוע בבעל העסק. עם זאת, פסק הדין מקדיש חלק נרחב גם להגנה על עצם מוסד הביקורת הצרכנית. השופט כתב כי לצרכן יש זכות, ואף קיים אינטרס ציבורי, לשתף אחרים בחוויה צרכנית, וכי ביקורת שלילית כשלעצמה אינה בהכרח לשון הרע. לדבריו, בבחינת ביקורת צרכנית יש לתת משקל לתוכן, ללשון, לפלטפורמת הפרסום, לקהל היעד ולהבחנה בין עובדה לדעה.
במקרה הזה נקבע שהנתבעים חצו את הגבול. השופט כתב כי הם "ניסחו את פרסומיהם כאילו מדובר בעובדות" וכי "'רמאי', בהקשרם של הדברים שפורסמו, אינה תחושה. 'פושע' אינה דעה". עוד נקבע כי הצגת בעל העסק כמי שמפזר "שקרים ואיומים" או כמי שלקח את כספם ולאחר מכן התעלם מהם אינה רק ביטוי של התרשמות אישית, אלא הצגה של אירועים כעובדות.
הנתבעים טענו להגנות של אמת בפרסום ותום לב, בין היתר על בסיס הגנות הנוגעות לחובה מוסרית או חברתית לפרסם, להגנה על עניין אישי כשר ולהבעת דעה או ביקורת. בית המשפט דחה את ההגנות. ביחס לאמת הפרסום הודגש כי ההליך הקודם כבר קבע שבעל העסק לא רימה את בני הזוג ולא נהג בהם בחוסר תום לב. ביחס לתום הלב נקבע כי הפרסומים לא התמקדו בהצגת מצע עובדתי ברור ובהפרדה בין עובדות לבין דעה.
השופט הוסיף כי הוא מתקשה לקבוע שהפרסומים נעשו בתום לב. לדבריו, גם אם בני הזוג היו משוכנעים שהדברים משקפים את שאירע, הם לא הקדישו מאמץ לפירוט עובדתי מהימן, ובמקום זאת "ביקשו הם להשתלח" בבעל העסק באופן אישי. בית המשפט דחה גם את הטענה שמדובר ב"זוטי דברים", וקבע כי הביטויים נגעו לאמינותו של בעל העסק ולהתנהלותו המקצועית וחזרו על עצמם בכמה פרסומים.
עם זאת, בית המשפט הבחין בין עצם האחריות לפרסום הרביעי, שנאמר בעל פה בחנות, לבין שאלת הפיצוי בגינו. מההקלטה עלה כי הלקוחה הנוספת שנכחה במקום לא השתכנעה מההאשמות ואף ניסתה להרגיע את הנתבעת. בעל העסק עצמו אישר בעדותו כי אותה לקוחה הכירה אותו ולא שינתה את דעתה עליו. בשל כך נקבע שלא הוכח שנגרם נזק מהפרסום בעל פה, ולא נפסק פיצוי בגינו.
המסקנה הייתה שונה לגבי שלוש הביקורות באינטרנט. בית המשפט קבע כי לא הוכח שלא נגרם מהן נזק, וכי ביקורות שליליות מאוד במנוע דירוג עלולות לפגוע בעסק ובשמו של בעליו. לחובת הנתבעים נשקלו מספר הפרסומים, פרק הזמן שבו היו חשופים, קהל היעד בעברית וברוסית, הדירוג של כוכב אחד והטון החריף. לקולא נשקלו נסיבותיהם האישיות והצורך להימנע מ"אפקט מצנן" מופרז על ביקורת צרכנית ועל חופש הביטוי המקוון.
בסופו של דבר נמצאו שני הנתבעים אחראים בלשון הרע בגין כל ארבעת הפרסומים. הם חויבו יחד ולחוד ב-15 אלף שקל בגין עילת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין, כך שהסכום עמד על 20,052 שקל, וכן בהוצאות משפט של 3,750 שקל ובשכר טרחת עורך דין של 8,850 שקל. מספר התיק: ת"א 53689-06-21.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.