בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה תביעת לשון הרע שהגיש עיתונאי נגד מפלגת הליכוד ונגד אדם ששיתף את פרסומה ברשת X, בעקבות הודעת המפלגה על תלונה שהגישה למשטרה ובה ייחסה לעיתונאי ולאחרים דברי הסתה וקריאות למרי אזרחי. השופט רונן אילן קבע כי אמנם פרסום נפרד של אדם אחר סילף את דברי העיתונאי, אך התובע לא הוכיח שהנתבעים פרסמו את הציטוט המסולף. עוד נקבע כי הפרסום של המפלגה, כפי שהוכח, מבטא עמדה פוליטית ולא קביעת עובדה ולכן אינו לשון הרע. התובע חויב לשלם לכל אחד משני הנתבעים הוצאות בסך 15 אלף שקל.
התביעה, בסך 314,963.88 שקל, הוגשה בעקבות טור דעה שפרסם התובע בעיתון "הארץ" בפברואר 2023 תחת הכותרת "שימו לב: 1933 כבר כאן". בטור עסק התובע במחאה נגד הממשלה ובאפשרות שהעימות הציבורי יסלים. בין היתר כתב על המפגינים כי חזרו לביתם "בתחושה קשה, אבל גם בסוג של הקלה. דם לא נשפך".
יומיים לאחר פרסום הטור פרסם אדם שאינו צד להליך ציוץ שבו הוצג כציטוט מהטור נוסח שונה: "ביום שני מפגינים חזרו הביתה בתחושה קשה כי דם לא נשפך". באותו יום פרסמה הליכוד בחשבונה ברשת X הודעה שלפיה הגישה תלונה למשטרה נגד התובע ואחרים "בעקבות דברי הסתה וקריאות למרי אזרחי", והוסיפה כי "אין מקום להסתה בקרבנו ויש לגנות אותה ולפעול בכל תוקף כדי לעצור אותה". אדם נוסף, הנתבע הראשון, שיתף את פרסום המפלגה.
התובע טען שהפרסומים מייחסים לו עידוד להתנגדות אלימה על בסיס סילוף דבריו, וכי חומרתם גוברת משום שלא הוסרו גם לאחר שהתברר שהציטוט שיוחס לו אינו נכון. הוא טען לכוונה לפגוע בו וביקש כפל פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שני פרסומים. מנגד, הליכוד טענה כי הפרסום שלה היה הבעת דעה לגיטימית בעקבות הטור וכי עומדות לה גם הגנות אמת בפרסום ותום לב. הנתבע הראשון כפר בתחילה בכך ששיתף את הפרסום וטען גם כי ממילא אין בו לשון הרע.
בית המשפט קיבל תחילה את טענת התובע כי הציטוט בפרסום של אותו צד שלישי היה מסולף. השופט אילן קבע כי "ההבדל במשמעות הדברים ברורה. תהומית": בעוד הציטוט השגוי מציג צער על כך שלא נשפך דם, הטור המקורי תיאר הקלה על כך. לדבריו, "זכות התגובה איננה זכות הסילוף וחופש הביטוי איננו כולל את החופש לשקר". הוא קבע כי הפרסום של אותו צד שלישי אכן סילף את הדברים שכתב התובע.
אלא שהשאלה המכרעת הייתה אם הנתבעים עצמם פרסמו את אותו ציטוט מסולף. בעניין זה קבע בית המשפט כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה. צילום המסך של פרסום הליכוד שהוצג בתצהיר התובע כלל את שמו של התובע, את כותרת הטור וחלק מן הפרסום של אותו צד שלישי, אך לא את הציטוט המסולף. בית המשפט ציין כי לא הוצגה ראיה לכך שהמפלגה צירפה לפרסום את הציוץ המלא, וכי גם לאחר שהקושי הועלה בקדם המשפט לא הובאו ראיות נוספות.
לכן נקבע כי הנתבעים לא פרסמו את הציטוט המסולף. ביחס לנתבע הראשון כתב השופט כי הטענה שלא שיתף את פרסום הליכוד מעוררת קושי נוכח הרישום שהציג התובע, אך לאחר שנקבע שהמפלגה לא פרסמה את הציטוט המסולף ממילא לא הייתה עוד נפקות למחלוקת זו. בפסק הדין נקבע עובדתית כי המפלגה פרסמה את הודעתה מ-17 בפברואר 2023 וכי הנתבע הראשון שיתף אותה.
מכאן עבר בית המשפט לבחון אם הפרסום שהוכח, דיווח על הגשת תלונה למשטרה והבעת עמדת הליכוד כי מדובר בהסתה ובקריאות למרי אזרחי, הוא כשלעצמו לשון הרע. השופט קבע כי ייחוס הטפה לאלימות עשוי להיות פוגעני ואף להיחשב לשון הרע, אך יש לבחון כיצד הקורא הסביר מבין את הפרסום והאם הוא מוצג כעובדה או כדעה.
בנסיבות המקרה נקבע כי הקורא הסביר יבין שהעובדה שעליה דיווחה המפלגה היא עצם הגשת התלונה, ואילו הייחוס של הסתה וקריאה למרי הוא עמדתה ביחס לטור. בית המשפט הדגיש שהפרסום נעשה על ידי מפלגה בתוך ויכוח ציבורי ופוליטי סוער, וקבע כי מדובר בהבעת דעה ולא בקביעה עובדתית על התובע. השופט סיכם כי "הבעת דעה שכזו, בין אם יש בה ממש ובין אם אין בה ממש, איננה הוצאת לשון הרע". על בסיס זה נדחתה התביעה נגד המפלגה, ובהתאם גם נגד מי ששיתף את פרסומה.
פסק הדין התייחס בקצרה גם להגנות שהעלו הנתבעים, אף שלא היה צורך בהן לאחר הקביעה שאין בפרסום לשון הרע. ביחס להגנת אמת בפרסום, בית המשפט קבע כי אילו היה נדרש להכריע בה, היא הייתה נדחית. לאחר שקרא את הטור במלואו, קבע השופט כי התובע חזה אפשרות של הסלמה ואלימות אך לא הטיף להן, ואף כתב דברים המשבחים מחאה שאינה אלימה. לכן לא התקבלה הטענה שהטור עצמו מהווה הטפה לאלימות.
לעומת זאת נקבע כי אילו היה הפרסום נחשב לשון הרע, הייתה עומדת לנתבעים הגנת תום הלב. בית המשפט קבע כי הפרסום לא חרג מן הסביר בנסיבות, היה הבעת דעה בקשר לעניין ציבורי והשתלב בעמדתה של המפלגה, שבאותו זמן גם הגישה תלונה למשטרה. השופט ציין כי אף שלדעתו הטור אינו מעודד אלימות, ניתן להבין מדוע הנתבעים פירשו אחרת את ההשוואה לגרמניה של 1933 ואת הביטויים החריפים שנכללו בו.
בסיום קבע בית המשפט כי התובע הוכיח שהציטוט שפורסם בידי אותו צד שלישי סילף את דבריו, אך לא הוכיח שהנתבעים פרסמו את הסילוף. הפרסום שהוכח מטעמם סווג כהבעת דעה שאינה לשון הרע, ולכן התביעה נדחתה. התובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים 15 אלף שקל הוצאות.
ת"א 15146-09-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.