בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו דחה תביעה של לקוחה שביקשה 1,200 שקל פיצוי בשל שני איחורים נטענים באספקת מטהר מים ומנורת UV למכשיר תמי 4. השופט אלישי בן יצחק קבע כי התובעת לא הוכיחה שנקבע לה מועד אספקה מסוים שממנו ניתן למדוד איחור המזכה בפיצוי לפי סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן. לצד זאת הבהיר בית המשפט כי פסק הדין אינו קובע שהנתבעת פעלה כדין ואינו מכריע אם הוראות המכונות "חוק הטכנאים" חלות על השירותים שהיא מספקת. כל צד יישא בהוצאותיו.
התובעת, לקוחה של שטראוס מים בע"מ, טענה כי החברה הייתה אמורה לספק לה מעת לעת מטהר מים ומנורת UV למכשיר תמי 4. היא צירפה לכתב התביעה עמוד ובו ארבע הודעות SMS. באחת מהן נמסר כי בימים הקרובים יגיעו המוצרים, וכי אם הלקוחה לא תהיה במקום ניתן יהיה להשאיר את המשלוח ליד הדלת או בארון החשמל. התובעת השיבה "2", כלומר ביקשה מסירה אישית. בהודעה נוספת נמסר לה: "תודה בקשתך למסירה אישית התקבלה. בימים הקרובים השליח יצור אתך קשר כשהוא יגיע לכתובת שמסרת במידה ולא יהיה מענה, ננסה שנית ביום אחר. תמי 4." בהמשך נשלחה הודעה שלפיה המשלוח בדרך ויגיע עם שליח עד סוף היום, ואם לא יצליחו להשיגה יישלח SMS ויגיעו ביום אחר.
לטענת התובעת, אחת ההודעות נשלחה ב-15 בספטמבר 2025 בשעה 20:16, אך המשלוח לא הגיע. היא טענה כי פנתה למוקד השירות וביקשה פיצוי בהתאם לחוק, וכי נציגת הנתבעת סירבה לפצותה. עוד טענה שהמוצרים לא הגיעו גם למחרת. לפי כתב התביעה, בשל שני האיחורים הנטענים, שלשיטתה עלו כל אחד על שלוש שעות, היא זכאית ל-600 שקל לכל יום ובסך הכול ל-1,200 שקל.
בית המשפט ציין כי מלבד ארבעת המסרונים לא הוגשו מסמכים שיבהירו מתי המוצרים הגיעו בפועל, מה נקבע בהסכם שבין הצדדים או מהו מועד האספקה שעליו הוסכם. גם לאחר שניתנה אפשרות לצרף מסמכים וראיות נוספות, התובעת לא הגישה חומר נוסף. השופט כתב כי "כדי לקבוע איחור יש צורך להראות מהו המועד המוסכם ממנו ניתן להתחיל ולמנות את הדקות והשעות לקביעת פיצוי".
מנגד, גם כתב ההגנה של שטראוס מים לא הציג גרסה מפורטת לאירוע הקונקרטי. בית המשפט תיאר את טענות החברה ככאלה שהתמקדו בעיקר בשאלות משפטיות ובתחולת ההסדר. טענת הנתבעת הייתה כי "התובע אינו זכאי לפיצוי לפי סע' 18(ג) לחוק הגנת הצרכן", וכי יש לאמץ פרשנות מצמצמת לסעדים שהתבקשו. הנתבעת לא צירפה מסמכים או תיעוד הנוגעים למשלוח עצמו ולא הגישה השלמת טיעון לאחר שניתנה לצדדים אפשרות לעשות כן.
השופט סקר את תכלית חוק הגנת הצרכן ואת ההסדר שנועד להגביל את זמני ההמתנה של צרכנים, וציין כי ההסדר הורחב כך שיחול גם על הובלת טובין שהעוסק מכר. עם זאת, הוא הדגיש כי שאלת הזכאות לפיצוי בשל איחור מתעוררת כאשר נקבע חלון שירות מסוים, שבו הצרכן אמור להמתין והספק אינו מגיע. במקרה הזה, לדבריו, ההודעות היו כלליות ולא הוכיחו מועד ושעה מסוימים שבהם התחייבה הנתבעת להגיע.
בית המשפט ייחס משמעות גם לכך שהלקוחה בחרה במסירה אישית. לפי נוסח ההודעות, אם לא יהיה מענה בעת הגעת השליח, המשלוח לא יושאר ליד הבית אלא יתואם ליום אחר. השופט ציין כי מהמנגנון הזה לא ניתן להבין מהו אותו "יום אחר", וכי אין די במסרונים כדי לבסס את מועד האספקה שממנו יש למנות איחור.
בהכרעה נקבע כי הנטל להוכיח את העובדות המקימות את הזכאות לפיצוי מוטל על התובעת. בית המשפט הסביר כי אי הצגת ההסכם, מועד האספקה והמידע המלא על מה שאירע נזקפים לחובתה לצורך הוכחת התביעה. השופט סיכם: "התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לדון בשאלה מהו גובה הפיצוי שיש להשית על הנתבעת מכח סע' 18א לחוק הגנת הצרכן".
עם זאת, השופט הסתייג במפורש מהסקת מסקנה רחבה יותר מן הדחייה. לדבריו, "אין לראות בפסק דין קביעה נחרצת לפיה הנתבעת פועל כדין, אין גם לקבוע מסמרות בשאלה האם חוק הטכנאים חל על השירותים שהיא מספקת". הוא הבהיר כי ההכרעה נשענת על כך שלא הונח מסד עובדתי ברור המלמד שנקבע מועד אספקה ושאותו מועד הופר.
בית המשפט אף מתח ביקורת על אופן ניסוח כתב ההגנה. השופט קבע כי אילו התובעת הייתה מניחה תשתית ראייתית מתאימה, כתב הגנה כללי שאינו מתעמת עם הטענות הקונקרטיות עלול היה לפעול לטובת התובעת. לדבריו, הכחשה גורפת, סתמית ולאקונית אינה ממלאת בהכרח את חובת הפירוט הנדרשת מנתבע, בפרט כאשר מדובר בתאגיד מסחרי המספק שירות לציבור צרכנים גדול ומגוון.
בסופו של דבר הורה בית המשפט על דחיית התביעה וקבע שכל צד יישא בהוצאותיו. ההכרעה ניתנה על דרך הכתב, בהסכמת הצדדים.
ת"ק 49238-09-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.