בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון קיבל בחלקה תביעה של בעל בריכת שחייה נגד בעל עסק לשירותי בריכות, לאחר שעבודות שביצע לא עצרו את ירידת מפלס המים. הרשמת הבכירה דורון זיו-אב קבעה כי תכלית ההתקשרות הייתה להפוך את הבריכה לשמישה, וכי הכשל בנטרול מקור הדליפה נותר באחריות נותן השירות. הוא חויב להשיב לתובע 29,542 שקל, הסכום שבית המשפט מצא שהוכח כי שולם במסגרת ההסכם, וכן לשאת בהוצאות משפט בסך כולל של 2,590 שקל.
התביעה הוגשה על סך 34,600 שקל בגין שירות שלטענת התובע היה לקוי. בתחילת אפריל 2021 פנה התובע לנתבע, בעל עסק למתן שירותים לבריכות שחייה, בעקבות ירידת מפלס המים בבריכה בביתו. לאחר בדיקה מסר הנתבע הצעת מחיר שכללה חיפוי PVC, החלפת משאבה, החלפת מגב רב מצבים, החלפת מפזרי מים והתקנת פנסי בריכה. המחיר שנקבע בהצעה היה 25,250 שקל בתוספת מע"מ, וההצעה כללה גם תקופות אחריות שונות לעבודות ולציוד.
במהלך ביצוע העבודה קבע הנתבע כי דרושות פעולות נוספות מעבר לאלה שנכללו בהצעה המקורית. העבודות הנוספות לא עוגנו בהסכם נוסף, אך לפי פסק הדין אין מחלוקת שהתובע שילם את מלוא התמורה שדרש הנתבע עבור העבודות שבוצעו. למרות זאת, ירידת מפלס המים נמשכה.
התובע טען כי "הנתבע התחייב בפניו כי ביצוע העבודות השונות יביא לפתרון הבעיה". לדבריו, גם פעולות נוספות, ובהן החלפת מתזי המים, לא פתרו את התקלה והבריכה נותרה בלתי שמישה. הנתבע חלק על כך וטען כי "מעולם לא התחייב בפני התובע כי החלפת חיפוי PVC תפתור את ירידת מפלס המים". לשיטתו, הצעת המחיר נועדה "להשמיש את הבריכה", ואילו גוף הבריכה והצנרת היו ישנים מאוד ונדרש לפתוח את הריצוף סביב הבריכה, פעולה שהתובע סירב לבצע.
בית המשפט קבע שהמחלוקת בין הגרסאות אינה משנה את תכלית ההתקשרות. בפסק הדין נכתב כי "בריכת שחייה הסובלת מדליפה מתמשכת אינה שמישה". נקבע כי אם בעל המקצוע סבר שנדרשו רכיבים נוספים, כמו פירוק הריצוף והחלפת הצנרת, היה עליו לכלול אותם בעבודה ולתמחרם, או לכל הפחות להבהיר מראש שהם נחוצים ולסייג את אחריותו אם הלקוח יסרב לבצע אותם. בית המשפט הוסיף כי כבעל מקצוע חלו על הנתבע חובת תום לב וחובת זהירות מוגברת כלפי הלקוח, שלא היה בעל ידע מקצועי בתחום.
ההליך כלל גם שני פסקי דין שניתנו נגד הנתבע בהיעדרו ובוטלו לאחר מכן לבקשתו. לאחר הביטול הראשון מינה בית המשפט מומחה מטעמו. בדיון בנובמבר 2025 נחקר המומחה בהיעדר הנתבע, וגם פסק הדין שניתן לאחר אותו דיון בוטל. בדיון נוסף במאי 2026 ניתנה לנתבע אפשרות להגיב למסקנות המומחה. פסק הדין הסופי ניתן לאחר שבית המשפט שמע את עמדות הצדדים ואת עדות המומחה.
להכרעה היה משקל מרכזי לחוות דעתו של המומחה שמינה בית המשפט. המומחה בחן את המסמכים והראיות, ביקר במקום ועיין בתמונות משלבי העבודה. הבדיקה נעשתה לאחר שבעל מקצוע אחר כבר ביצע עבודות שהביאו לפתרון בעיית הדליפה, ולכן המומחה נדרש להערכה בדיעבד. בית המשפט ציין כי הצדדים יכלו להציג למומחה שאלות הבהרה אך לא עשו זאת, וכי גם כאשר ניתנה לנתבע הזדמנות לטעון נגד מסקנותיו הוא לא הסביר מדוע הוא חולק על האפשרות לזהות את הדליפה מהמפל.
לפי חוות הדעת, סדר הפעולות המקצועי שתואר היה נכון עקרונית: תחילה בדיקת לחץ לצנרת ורק לאחר תוצאה תקינה מעבר להנחת יריעות איטום חדשות. אולם המומחה הסביר כי טענת הנתבע שלפיה מקור הבעיה היה בדליפה מצנרת של מפל מים דקורטיבי אינה מתיישבת עם ביצוע תקין של בדיקת לחץ. אם זה היה מקור הדליפה, הוא אמור היה להתגלות בבדיקה. מכאן, לפי המומחה, שאחת משתי אפשרויות התקיימה: בדיקת לחץ לא בוצעה כפי שנטען, או שהיא בוצעה באופן לקוי.
המומחה הוסיף שגם אם מקור הדליפה במפל התגלה רק לאחר יתר העבודות, ניתן היה לנתק את קו הצנרת של המפל ולהותיר את הבריכה שמישה, תוך ויתור על הזרמת המים הדקורטיבית. בפסק הדין צוין כי לנתבע לא הייתה תשובה מספקת מדוע פתרון כזה לא ננקט. הרשמת אימצה את מסקנות המומחה לאחר שקבעה כי עדותו הייתה מהימנה ומקצועית וכי לא נמצא טעם לסטות ממנה.
בית המשפט סיכם כי "הכשל בנטרול הבעיה הוא כשל בביצוע העבודה". הקביעה הושתתה על שלוש האפשרויות שהציג המומחה: אי ביצוע בדיקת לחץ, ביצוע כושל שלה, או אי הצעת פתרון של נטרול קו הצנרת למפל. בכך נדחתה טענת הנתבע כי האחריות להמשך ירידת מפלס המים נבעה מסירוב התובע לבצע עבודות בצנרת שמתחת לריצוף.
עם זאת, התביעה לא התקבלה במלוא סכומה. התובע ביקש השבה של 34,600 שקל וטען ששילם לנתבע סכום העולה על המחיר החוזי. הנתבע טען שקיבל רק את המחיר החוזי, 29,542.5 שקל. בית המשפט קבע שהתובע לא הוכיח תשלומים מעבר לסכום החוזי. שתי העברות בנקאיות תמכו בתשלום המחיר החוזי, ואילו הטענה לתשלומים נוספים במזומן לא נתמכה בהתכתבות בין הצדדים או בראיה אחרת.
לפיכך נקבע כי הנתבע ישיב לתובע 29,542 שקל, בתוספת ריבית שקלית מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסקו לתובע 1,500 שקל בגין התשלום למומחה מטעם בית המשפט, 800 שקל בגין התייצבות לדיונים ו-290 שקל בגין אגרת בית המשפט. בכך התקבלה התביעה בחלקה, בשל הפער בין סכום ההשבה שנתבע לבין הסכום שהוכח ששולם.
מספר התיק: ת"ק 19049-05-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.