שתי נשים שזוכו מחמת הספק מאישום בהשתתפות בתגרה תבעו מהמשטרה 175,600 שקל, בטענה שעצם העמדתן לדין וההחלטה להמשיך במשפט חרף הערות של בית המשפט היו רשלניות. ואולם בבית משפט השלום בתל אביב הסתיימה התביעה האזרחית בתוצאה ההפוכה מבחינתן: השופט ערן טאוסיג דחה אותה וקבע כי חומר הראיות שהיה לפני גורמי התביעה בזמן אמת אפשר החלטה סבירה להגיש את האישום ולהמשיך לנהל אותו. שתי התובעות חויבו יחד ולחוד בהוצאות של 20 אלף שקל. לב העניין היה ההבדל בין השאלה אם הוכחה אשמה פלילית מעבר לספק סביר לבין השאלה אם מלכתחילה היה בסיס סביר להעמדה לדין.
עורכי הדין שלנו
האירוע החל בדצמבר 2021, לאחר חתונה שבה בילו שתי הנשים עם חברה. לפי הרקע שתואר בתביעה, הן תכננו לחזור עם החברה במכוניתה לראש העין. בן דודה של הנהגת הצטרף לנסיעה כשהוא שיכור. במהלך הנסיעה פרץ ויכוח סביב רצונו לעשן בתוך הרכב, שהידרדר לעימות אלים. לנשים הייתה גרסה שלפיה הגבר תקף אותן לאחר שאחת מהן ניסתה להרחיקו מחברתה. על פי התביעה הן נזקקו לטיפול רפואי והתלוננו במשטרה. בהמשך נחקרו גם הן באזהרה, לאחר שנאספו גרסאות נוספות על האירוע.
המשטרה הגישה נגד השתיים כתב אישום בדצמבר 2022 בגין עבירת תגרה במקום ציבורי. הגבר שהיה מעורב בעימות הועמד לדין בהליך נפרד והודה בעבירת תגרה שבה הורשע. בהליך נגד הנשים נשמעו עדויות, ובדצמבר 2023 הן זוכו מחמת הספק. בהליך האזרחי טענו השתיים שהזיכוי חושף את הפגם שהיה מלכתחילה בהגשת האישום. הן טענו שהתביעה הסתמכה על עדות בלתי מהימנה, העניקה משקל מופרז לחלק מן הראיות והתעלמה מנתונים שהצביעו, לגרסתן, על כך שפעלו כדי להגן על עצמן. הנתבעת בהליך הייתה משטרת ישראל/לשכת תביעות, שתוארה בפסק הדין גם כמשטרת ישראל.
התובעות הדגישו גם הקלטה של שיחה בין אם של אחת מהן לבין הנהגת, שלטענתן סייעה להפריך את גרסת האישום. הן טענו שהחומר הועבר לבעל תפקיד בתביעה וכי גם לאחר שבית המשפט שדן בתיק הפלילי העלה יותר מפעם אחת אפשרות שהתביעה תחזור בה מהאישום, החליטה המשטרה להתמיד בניהול המשפט. בתביעה האזרחית הן דרשו להחזיר הוצאות הגנה פלילית בסך 70,200 שקל כולל מע״מ, לפצותן ב-100 אלף שקל על עוגמת נפש ולשלם 5,400 שקל בגין ימי עבודה שהפסידו. אלה הסכומים שנתבעו, ולא סכומים שנפסקו.
המדינה כפרה בטענה שנפלה רשלנות. לשיטתה, ההחלטה להגיש את האישום נשענה על תשתית ראייתית שהצביעה על עימות אלים הדדי ועל אי בהירות בשאלת זהות היוזם. גם אם ההליך הפלילי הסתיים לבסוף בזיכוי, אין בכך לבדו כדי להפוך את שיקול הדעת של התביעה לבלתי סביר. המדינה טענה שגם ההחלטה להמשיך במשפט, על אף התרשמות ביניים של בית המשפט הפלילי מחלק מן העדויות, הייתה חלק מסמכותה לבחון את הראיות עד תום.
השופט הבהיר בפתח הניתוח המשפטי שקיימים מסלולים שונים שבהם נאשם שזוכה יכול לבקש פיצוי. אחד מהם הוא ההסדר בסעיף 80 לחוק העונשין, ואחר הוא תביעה נזיקית אזרחית. שתי הנשים בחרו במסלול הנזיקי, ולכן היה עליהן להוכיח רשלנות לפי תנאיה, ולא להסתפק בעצם התוצאה של הזיכוי הפלילי. השופט קבע שקיימת חובת זהירות מצד המדינה כלפי נאשמים בהפעלת סמכויות העמדה לדין, וכי ניתן לצפות שההליך הפלילי יגרום הוצאות ועוגמת נפש; המחלוקת המכריעה הייתה אם הופרה החובה במקרה הזה.
לשם כך בחן בית המשפט את הראיות שהיו לפני גורמי התביעה ערב הגשת האישום, ולא החליף את המבחן הזה בשאלה כיצד העריך בית המשפט הפלילי את החומר לאחר ששמע את המשפט כולו. השופט ציין שהיו ראיות למעורבות באלימות פיזית ממשית: תיעוד של חבלות, דוחות רפואיים וגרסאות של המעורבים והעדים. הוא ראה חשיבות גם בהבדלים בין הודעות הנשים השונות במשטרה באשר למי הוכה ראשון, מי התערב ואיך עבר העימות אל מחוץ לרכב. השופט לא הכריע באמצעות הבחינה הזאת שהשתיים אשמות בעבירה שממנה זוכו, אלא קבע שהתמונה שעמדה בפני התביעה לא הייתה חד משמעית לטובת גרסת ההגנה העצמית.
חלק מן הסתירות שעליהן עמד פסק הדין נגע לרגעי ההתרחשות בתוך הרכב. באחת ההודעות תואר ניסיון להתערב כשהגבר היכה את אחת הנוסעות, ובהודעה אחרת הוצג סדר שונה של תחילת המגע. השופט הזכיר גם שינויים בתיאורי צריכת האלכוהול באותו ערב. לגבי ההתרחשות מחוץ למכונית נמצאו פערים נוספים בין גרסאות המעורבים, ונקבע שהנתונים לא אפשרו לדעת בוודאות מי פתח באלימות ומי המשיך בה. התיעוד שהוצג, ובכלל זה קריאות למוקד המשטרה וגרסת עד נוסף, חיזק לדעתו את המסקנה שגורמי התביעה ניצבו מול אירוע של קטטה הדדית בעל גרסאות סותרות.
ההקלטה שהנשים ביקשו להסתמך עליה לא שינתה את מסקנת השופט. הוא ציין כי לפי הנתונים שהוצגו היא הועברה לבא כוחן בחודש מרץ 2023, לאחר שהאישום כבר הוגש, ולכן אינה יכולה לשמש להערכת סבירות ההחלטה במועד שקדם לה. נוסף על כך קבע שאין בהקלטה, גם לפי התמלול שהגישו התובעות, ממצא ברור שמזהה מי התחיל בהתנהגות האלימה. בהקשר זה הבחין בית המשפט בין טענה לפגם בהליך קודם לבין החומר שהיה בידי מקבל ההחלטה במועד שבו נדרש להחליט.
טענה נפרדת הופנתה להחלטה שלא לחזור מהאישום במהלך המשפט הפלילי. הצעה אחת של בית המשפט הפלילי עלתה לאחר סיום פרשת התביעה, והצעה נוספת במהלך פרשת ההגנה. התובעות סברו שהצעות אלה חייבו בחינה מחודשת שבסופה חזרה מהאישום. מנגד הסבירה התביעה שהערות בית המשפט לעדויות לא שללו אפשרות להוכיח את האישום באמצעות יתר החומר, במיוחד לאחר שמיעת גרסאות הנאשמות וחקירתן הנגדית. השופט האזרחי קיבל את ההסבר וקבע שהחלטה להשלים את בירור המשפט במצב ראייתי שאינו חד משמעי מצויה בגדר שיקול דעת סביר.
לפי פסק הדין, גם אין לראות בהערת בית המשפט הפלילי לחזור מאישום החלטה מחייבת או קביעה מוקדמת שלפיה לא היה מלכתחילה בסיס להעמדה לדין. שופט אזרחי אינו בוחן מחדש אם הנשים היו צריכות להיות מורשעות, אלא אם התובעות הוכיחו שפעולת המדינה חרגה מסטנדרט ההתנהלות הסביר. השופט לא מצא חריגה כזו לא בהגשת האישום ולא בהמשך ניהולו. לכן לא נדרש לקבוע ממצאים ביחס לגובה הנזק הנטען או לקשר הסיבתי בינו לבין התנהלות המשטרה.
השופט התייחס במפורש לכך שהזיכוי מחמת הספק הוא תוצאה משמעותית עבור הנאשמות, וכי יש להבין את הקושי שחוו במהלך ההליך. עם זאת, הוא הדגיש שאין זהות בין זיכוי לבין הוכחת רשלנות מצד התביעה. בפסיקה שהובאה במסגרת הניתוח האזרחי הובהר שאין הכרח שכל זיכוי ישלול פיצוי, כשם שאין הכרח שכל זיכוי יחייב תשלום פיצויים. הבחינה תלויה בתשתית הראייתית ובהתנהלות הרשויות בנסיבות המסוימות של כל מקרה. השופט קבע במפורש: „הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעות גם ביחס להחלטה שלא לחזור מהאישום.” קביעה זו ניתנה בנפרד מן הבדיקה של עצם הגשת כתב האישום.
לבסוף נדחתה התביעה על כל רכיביה, בלי להעניק את הפיצוי הכספי שהתבקש. שתי התובעות חויבו יחד ולחוד בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 20 אלף שקל. ההכרעה אינה משנה את תוצאת ההליך הפלילי, שבו זוכו מחמת הספק, אלא קובעת שהן לא הוכיחו שהמדינה התרשלה בהחלטות שנבחנו בתביעה האזרחית. מספר התיק: ת״א 59199-11-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.