בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה חייב בעל רכב BMW לשלם לבעל מוסך 18,527 שקל ועוד 500 שקל הוצאות, לאחר שקיבל חלקית את תביעת המוסך בגין עבודות ותיקונים שבוצעו ברכב. במקביל נדחתה במלואה תביעה שכנגד שהגיש בעל הרכב על סך 38,900 שקל בטענה לנזקים שנגרמו למכונית במהלך התקופה שבה הייתה בטיפול ובאחסנה. פסק הדין קבע כי המוסך לא הוכיח שהלקוח אישר מראש את מלוא העבודות הנוספות שבוצעו, אך גם בעל הרכב לא שילם אפילו את הסכום שעליו לא הייתה מחלוקת ולא הוכיח שהמוסך אחראי לנזקים הנטענים.
המחלוקת החלה כאשר בעל הרכב, גאיוס יוליוס וניקיוס כאס, מסר את ה-BMW שלו למוסך של מיכאל אקולוב במהלך 2024. אין מחלוקת שהתקלה הראשונית הייתה במערכת הטיימינג וכי הצדדים סיכמו על תיקון בסך 10,000 שקל. בהמשך הוסכם גם על החלפת גומיות שסתומים, אולם לא הוצגה הסכמה ברורה בנוגע למחיר רכיב זה. מכאן התרחבה המחלוקת לשורה ארוכה של עבודות וחלקים נוספים, ובהם פלגים, סלילי הצתה, מצבר, שמן ומסנן, משאבת מים, תרמוסטט, רצועות מנוע, רכיבי דרייבשאפט ומשאבת דלק.
אקולוב טען כי במהלך הבדיקה התברר שהרכב דורש טיפול רחב בהרבה מכפי שנראה בתחילה, וכי רק לאחר קבלת אישור הלקוח הוזמנו החלקים. בשל זמינות חלקי חילוף מחו"ל התיקון נמשך זמן רב. לדבריו, לאחר שהעבודות הסתיימו בינואר 2025 הועבר לבעל הרכב חשבון של 19,284 שקל, אך הוא לא שילם ולא לקח את המכונית. בהמשך, לטענת המוסך, הוצא הרכב לשטח פתוח לאחר שהובהר ללקוח כי המוסך אינו מוכן להמשיך לשאת באחריות כאשר החשבון אינו מוסדר.
בעל הרכב הציג תמונה שונה. לדבריו, ההסכמה המקורית הייתה מצומצמת לתיקון הטיימינג ב-10,000 שקל ולהחלפת גומיות שסתומים בעלות של כ-500 שקל בלבד. הוא טען כי יתר העבודות בוצעו ללא אישורו וכי הרכב נשאר במשך תקופה ארוכה בתנאים לא מתאימים וניזוק. במסגרת התביעה שכנגד דרש פיצוי בגין נזקים שונים, לאחר שבשלב מוקדם יותר אף טען כי ערך הרכב שנפגע עומד על 52 אלף שקל.
ביחס לתביעה העיקרית קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה להסכמה לביצוע עבודות נוספות מוטל על בעל המוסך. פסק הדין הפנה לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, המחייב מוסך לתת ללקוח הצעת מחיר הכוללת את הפעולות המוצעות, שעות העבודה, חלקים, אחריות ופירוט התשלומים. בית המשפט קבע שהוראה זו נועדה למנוע בדיוק מצב שבו לקוח נדרש לשלם בדיעבד עבור עבודות שלא אושרו מראש.
המוסך לא הציג הזמנת עבודה מסודרת או מסמך מפורט שבו אישר הלקוח את כלל התיקונים שבמחלוקת. לכן בית המשפט לא קיבל את מלוא דרישת התשלום כפי שהוגשה. עם זאת, הוא קבע כי בעל המוסך זכאי לשכר בגין חלק מהעבודות, בין מכוח ההסכמה החוזית ובין מכוח שכר ראוי עבור שירותים שבוצעו בפועל. ההסכמה הבסיסית על תיקון הטיימינג בסך 10,000 שקל הייתה ברורה, וגם החלפת גומיות השסתומים לא הוכחשה.
לרעת בעל הרכב נזקפה במיוחד העובדה שלא שילם דבר, גם לא את אותם 10,000 שקל שעליהם לא הייתה מחלוקת. בית המשפט התייחס גם להתנהלות שלאחר סיום התיקון: המוסך הודיע כי הרכב מוכן, הציע לאפשר בדיקה מקצועית ואף הסכים עקרונית להעביר את המכונית לבדיקה במוסך מורשה, בכפוף להסדרת סוגיית התשלום והגרירה. למרות זאת, בדיקה מוסכמת לא יצאה לפועל והרכב נשאר זמן ממושך מחוץ למוסך.
בתביעה שכנגד נדרש בעל הרכב להוכיח שהנזקים הנטענים נגרמו באחריות המוסך ובאיזה מועד. הוא הציג חוות דעת שמאי, אך השמאי בדק את הרכב רק בפברואר 2026 ולא התבקש לקבוע מי גרם לנזקים ומתי. בית המשפט מצא שהפער הזה מהותי: הרכב היה באחריות המוסך עד ינואר 2025, אולם לאחר שבעל המוסך הודיע שהעבודה הסתיימה וביקש מהלקוח לקבל את הרכב, לא ניתן לייחס לו באופן אוטומטי נזקים שנוצרו בהמשך.
בית המשפט מתח ביקורת גם על כך שבעל הרכב, שעיסוקו בתחום הרכב, לא פעל מוקדם יותר לגרור את המכונית למוסך אחר או לבדיקה מורשית כדי לצמצם את הנזק שלטענתו הלך והצטבר. עדותו בנקודה זו לא שכנעה. השופטת קבעה שהרושם הכולל הוא שהתביעה שכנגד הוגשה בעיקר כמשקל נגד לתביעה המקורית, ולא נתמכה בתשתית ראייתית שמגיעה לרף הנדרש במשפט אזרחי.
גם בהנחה שהמוסך היה "שומר שכר" של הרכב בזמן הטיפול, נקבע כי מעמד זה אינו נמשך ללא גבול. לאחר שהעבודה הושלמה והלקוח נדרש לקחת את הרכב, חלה עליו חובה לקבלו בתוך זמן סביר. משלא עשה זאת, ומשלא הוכח מתי בדיוק נגרמו הנזקים הנטענים, לא ניתן היה לייחס אותם למוסך. גם לגבי התקופה המוקדמת יותר לא הוכח שיעור הנזק או הקשר הסיבתי בין פעולות המוסך לבין הנזקים.
בסיכומו של דבר נקבע שבעל הרכב ישלם 18,527 שקל בגין התביעה העיקרית ועוד 500 שקל הוצאות, בתוך 30 יום. אם הסכום לא ישולם במועד, הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. התביעה שכנגד נדחתה במלואה. פסק הדין משאיר אפוא אחריות לשני הצדדים להתנהלותם: המוסך לא תיעד כראוי את אישור העבודות הנוספות ולכן לא קיבל את מלוא דרישתו, ואילו הלקוח לא יכול היה להימנע מתשלום הסכום המוסכם ולבסס בדיעבד תביעת נזק ללא ראיות מספקות.
דרישת המוסך המקורית עמדה על 38,900 שקל וכללה לא רק את חשבון התיקון בסך 19,284 שקל, אלא גם שכר טרחת עורך דין, הוצאות משלוח ואיתור, פיצוי נטען בגין הפרת ההסכם ועלות החלפת משאבת דלק. בית המשפט לא קיבל את הדרישה כמקשה אחת. ההכרעה הפרידה בין עבודות שהוכחה לגביהן הסכמה, עבודות שניתן לפסוק בגינן שכר ראוי, ורכיבים נלווים שלא הוכח כי יש הצדקה לחייב בהם את הלקוח במלואם. כך הגיע החיוב הסופי לסכום נמוך משמעותית מסכום התביעה.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.