בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה כספית שהגישו חברת החשמל לישראל והפניקס נגד בעלת מכלית דלק בעקבות תאונה ימית בנמל אשדוד, וקבע כי האחריות המכרעת לשרשרת האירועים ולנזק מוטלת דווקא על חברת החשמל ועל מי שניהל מטעמה את תהליך הטעינה. השופט אמיר סלאמה דחה את הטענות לכשל בציוד האונייה, לרשלנות של צוותה ולהטעיה מצדו, וחייב את שתי התובעות לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 100 אלף שקל.
האירוע התרחש באוקטובר 2015, כאשר המכלית HAFNIA ROBSON הגיעה לנמל אשדוד כדי לטעון דלק שיועד לייצוא. האונייה נקשרה למקשר ימי שבבעלות חברת החשמל, באמצעות עוגנים, כבלים וחבלים. לאחר תחילת הטעינה השתנה כיוון הרוח והיא התחזקה, ובסביבות השעה 17:00 הופסקה הזרמת הדלק לאחר שהרוח הגיעה למהירות של כ-25 קשר. בשעות שלאחר מכן המשיכה הרוח להתחזק עד למשבים של כ-30 קשר, כבלים החלו להשתחרר וחבלים נקרעו, ולבסוף נותקה האונייה מן המקשר והטעינה הועברה לנמל אשקלון.
הפניקס, שביטחה את חברת פז ושילמה לה 610,570 שקל בגין עלויות העתקת הטעינה, וחברת החשמל, שטענה לנזק של 917,856 שקל למקשר הימי, ביקשו לחייב את בעלת האונייה בנזקים. לטענתן, "האחריות להתרחשויות שהביאו לנזק מוטלת על הנתבעת", בין היתר בשל ליקוי במנגנוני המעצורים של הכננות, התרשלות של צוות האונייה והטעיה ביחס לנתוני האונייה וליכולות הציוד שעליה.
בעלת האונייה טענה מנגד כי "האחריות המלאה, ולמצער המכרעת" מוטלת על הצוות שהיה אחראי מטעם חברת החשמל על ניווט האונייה ועל תהליך טעינתה. היא חלקה גם על חלק מרכיבי הנזק, וטענה בין השאר כי חברת פז קיבלה פיצוי כפול בגין חלק מעלויות העתקת הטעינה, טענה שבית המשפט דחה במישור הנזק.
בית המשפט קבע תחילה כי הגורם המיידי לאירוע היה השינוי בתנאי מזג האוויר, ובעיקר התחזקות הרוח ושינוי כיוונה כך שפגעה בצד האונייה. אלא שהאירוע לא היה פתאומי. הוא התפתח לאורך שעות, ובמהלכו ניתן היה לעקוב אחר התחזקות הרוחות, השתחררות הכבלים והקריעה ההדרגתית של החבלים. מכאן עבר בית המשפט לבחון מי היה הגורם שאמור היה לקבל בזמן אמת החלטות על הפסקת הטעינה, ניתוק צינור הדלק ושחרור האונייה מן המקשר.
השופט סלאמה הבחין בין שלב הניווט של אונייה לבין שלב שבו היא כבר מרותקת ונמצאת בתהליך טעינה. הוא קבע כי בשלב הטעינה יש משקל מרכזי למפעיל הנמל ולאחראי הטעינה מטעמו, משום שהם מחזיקים בידע ובניסיון לגבי תנאי המקום, מזג האוויר והציוד, ובידיהם הסמכות לתת הוראות לצוות האונייה. במקרה הזה, אותו גורם פעל מטעם חברת החשמל.
לפי פסק הדין, כבר בשעה 17:00 היה ידוע שהרוח הגיעה ל-25 עד 27 קשר וכי אחד הכבלים השתחרר משום שמעצור הכננת לא החזיק אותו. למרות זאת האונייה לא נותקה. גם כאשר הרוח הגיעה ל-30 קשר, ניתוק צינור הטעינה נעשה רק בהמשך, וההחלטה להכין את מנוע האונייה לצורך יציאה התקבלה רק לאחר שכמה חבלים וכבלים כבר נקרעו או השתחררו. בית המשפט קבע כי אחראי הטעינה היה צריך להורות מוקדם יותר על ניתוק הצינור ועל שחרור האונייה מן הריתוק.
בפסק הדין נקבע כי "האחריות לאירועים מוטלת, בראש ובראשונה, ואף באופן מכריע, על חח"י ועל הצוות שהיה אחראי מטעמה על תהליך הטעינה". השופט ציין כי הנהלים שהופיעו ברשימת הבטיחות המשותפת, ובהם ספים שונים למהירות הרוח, הוכתבו למעשה על ידי חברת החשמל עצמה, ולכן לא היה באישורם מצד צוות האונייה כדי לפטור את האחראי מטעם חברת החשמל מקבלת החלטות נוכח ההתפתחויות בשטח.
בית המשפט נתן משקל גם לתחקיר שנערך לאחר האירוע מטעם רשות הספנות והנמלים. מן התחקיר עלו ליקויים נוספים בתהליך קבלת ההחלטות, ובהם אי העברת תחזית מזג אוויר מהימנה לאחראי הטעינה והיעדר גוררת זמינה להתערבות מיידית. בפסק הדין צוין כי תחזית אחרת שפורסמה באותו יום כללה אזהרה על רוחות חזקות, וכי גוררת זמינה הייתה יכולה לסייע לניתוק מבוקר ובטוח יותר.
מכאן עבר בית המשפט לטענות נגד בעלת האונייה. הטענה המרכזית הייתה שכבלי העגינה השתחררו בגלל כשל במנגנוני הבלימה של שתי כננות, בין היתר משום שלאחר האירוע הוחלפו בהן רפידות בלמים. השופט דחה את הטענה. הוא קבע כי השתחררות כבל אינה כשלעצמה הוכחה לכשל, וכי במקרה הזה העומס נמשך שעות והושפע ממספר גורמים, בהם עוצמת הרוח, כיוונה, זווית הפגיעה באונייה ומשך החשיפה. עוד הוצגו בדיקות תקינות שנערכו לציוד לפני האירוע.
גם עצם החלפת רפידות הבלמים לאחר האירוע לא הספיקה להוכיח שהן היו פגומות קודם לכן. בית המשפט קיבל כאפשרות סבירה שהרפידות ניזוקו דווקא בשל העומסים החריגים במהלך האירוע עצמו. הוא דחה גם את הטענה שהחלפתן ואי שמירתן היו ניסיון להעלים ראיות, וקבע כי אין בסיס להקים בשל כך חזקה ראייתית נגד בעלת האונייה.
השופט הוסיף שגם אילו הונח שהיה ליקוי כלשהו בכננות, לא הוכח קשר סיבתי משפטי בינו לבין הנזק. לדבריו, האונייה נותרה מרותקת וחשופה לרוחות במשך שעות לאחר הסימן הראשון לקושי, ולכן "הגורם לנזק שהתרחש בסופו של דבר הוא באופן ניהול תהליך הטעינה עצמו, אל מול השינוי בתנאי מזג האוויר". האחריות של חברת החשמל הוגדרה בפסק הדין כ"הסיבה המכרעת" לנזק.
גם טענות לרשלנות של צוות האונייה ולהטעיה נדחו. בית המשפט קבע כי ההחלטות על הפסקת הטעינה, ניתוק צינור הדלק ושחרור האונייה היו בליבת סמכותו של אחראי הטעינה, ולא של הצוות הזר של האונייה. עוד נקבע כי חברת החשמל לא הוכיחה הסתמכות בפועל על מצג כלשהו בנוגע לעמידות הכננות, ואף לא בדקה מראש את נתוני העומס ואת תקינותן באופן שעליו ביקשה לאחר מכן לבסס את טענת ההטעיה.
למרות דחיית התביעה, בית המשפט בחן בקצרה את רכיבי הנזק וקבע כי הפניקס הוכיחה ששילמה לפז 610,570 שקל עבור העתקת הטעינה, וכי חברת החשמל הוכיחה במידה הנדרשת נזק של 917,856 שקל למקשר. אלא שהוכחת הנזק לא סייעה לתובעות משום שלא הוכחה אחריות של הנתבעת. התביעה נדחתה, וחברת החשמל והפניקס חויבו יחד ולחוד בהוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורכי דין ועלויות מומחים, בסך כולל של 100 אלף שקל. ת"א 50975-11-21.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.