תבע מחצית ממניות שלוש חברות משפחתיות בלי להזכיר הסכם פירוד: התביעה נדחתה על הסף

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה דחה על הסף תביעה של אדם שביקש להצהיר כי הוא בעל מחצית מהמניות בשלוש חברות משפחתיות, ולתקן בהתאם את הרישום אצל רשם החברות. השופטת לירון זרבל קדשאי קבעה כי הסכם פירוד שנחתם בעבר בין התובע לבין אחיו, הנתבע, כבר עמד במוקד הליכים קודמים והקים מעשה בית דין והשתק עילה. לצד זאת היא מצאה כי התובע עשה שימוש לרעה בהליך המשפטי, ודחתה גם את בקשתו להפסיק את התובענה. התובע חויב ב-10,000 שקל הוצאות לנתבע וב-10,000 שקל נוספים לטובת אוצר המדינה.

עורכי דין שעשויים להתאים

עורכי הדין שלנו

ל לירז יהודאי דיני משפחה ראשון לציון לפרופיל ד דנה בן חמו נדל״ן ומקרקעין · דיני משפחה הרצליה לפרופיל

לפי פסק הדין, התובע והנתבע הם אחים, ושלוש החברות היו בעבר בבעלות אביהם המנוח. המניות הוקנו לשני האחים בחלקים שווים כיורשים. בתביעה הנוכחית טען התובע כי הנתבע פעל להעברת מניותיו לשמו שלא כדין, וכי רישום החברות שונה כך שהנתבע נרשם כבעל כל המניות. התובע ביקש מבית המשפט להצהיר שמחצית המניות בכל אחת מהחברות שייכות לו ולהורות לרשם החברות לתקן את הרישום.

התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע דיווח לרשם החברות דיווח שאותו כינה "כוזב", וכי "למיטב ידיעתו של התובע, הדיווח הכוזב לא נתמך בהסכם או התחייבות הנחזית להיות של הנתבע". עוד טען כי "לא אירע אירוע כלשהו שיש בו כדי להעביר את מניות נתבעות 3-1 שבבעלות התובע, לידי נתבע 4", וכי מעולם לא חתם על שטר העברת מניות ולא הסמיך גורם אחר ליטול את מניותיו.

מנגד, הנתבע ביקש לסלק את התביעה על הסף. הוא טען כי לפני שנים רבות האחים החליטו להפריד ביניהם את הנכסים שירשו מהוריהם, והסכמה זו עוגנה בהסכם פירוד משנת 1994. לפי עמדתו, החברות הוקנו לו במסגרת אותו הסכם, ולצורך מימושו העניק כל אחד מהאחים לאחר ייפויי כוח בלתי חוזרים. הנתבע הסתמך על פסק בוררות ועל הליכים קודמים שבהם נדון הסכם הפירוד, וטען כי התביעה הנוכחית חסומה בין היתר בשל מעשה בית דין והשתק עילה.

פסק הדין סקר בין היתר שני הליכים קודמים בין האחים. בהליך הראשון ביקש התובע לפרק את השיתוף במניות החברות ובמקרקעין שהחזיקו החברות, אך התביעה נדחתה על הסף בשנת 2022, והערעור עליה נדחה בשנת 2023. בהליך מקביל נוסף ביקש התובע סעד ביחס לדירת מגורים שהזכויות בה עברו במלואן לנתבע, וטען כי ההעברה נעשתה במרמה ועל בסיס זיוף מסמכים וחתימתו. גם תביעה זו נדחתה בפסק דין ממרץ 2026, ועליו הוגש ערעור.

השופטת קבעה כי גם בתביעה הנוכחית התובע לא הזכיר את הסכם הפירוד, אף שהוא עומד בלב המחלוקת על הזכויות. לדבריה, "האמת אפוא הפוכה מטענות התובע": העברת מלוא המניות לנתבע נתמכה בהסכם הפירוד ובייפויי הכוח שעליהם חתם התובע לצורך מימושו. היא ציינה כי בפסקי הדין הקודמים ובפסק הבוררות כבר נקבע שהסכם הפירוד שריר וקיים וכי הצדדים פעלו למימושו במשך שנים.

ביחס לייפויי הכוח הפנתה השופטת גם לקביעות בהליך המקביל, שבו נבחנה טענת זיוף שהעלה התובע. לפי הציטוט שהובא בפסק הדין הנוכחי, מומחית שמונתה שם בחנה העתקים של שני ייפויי כוח, האחד בעניין החברות והשני בעניין דירות, ומסקנתה הייתה כי "בהחלט ניתן לקבוע" שמדובר בחתימות אותנטיות של התובע. פסק הדין הנוכחי הביא את הדברים כקביעה שניתנה בהליך המקביל, ולא כממצא של מומחית שמונתה בתיק הנוכחי.

על בסיס ההליכים הקודמים קבע בית המשפט כי מתקיים מעשה בית דין וכי התביעה חסומה גם בהשתק עילה. השופטת קבעה שהמסכת העובדתית שעליה נשען התובע בתביעה הנוכחית זהה בעיקרה למסכת שהציג בהליכים הקודמים: טענה לזכויות שהיו רשומות בעבר על שמו ושלטענתו ניטלו ממנו בעקבות מעשים פסולים של הנתבע. לדבריה, העובדה שבכל הליך נתבקש סעד ביחס לנכס אחר אינה משנה את המסקנה כאשר אותה עילה כבר נדונה והוכרעה. היא הוסיפה כי עצם הגשת ערעור על פסק הדין בהליך המקביל אינה מבטלת את כוחו לצורך מעשה בית דין כל עוד לא בוטל.

מעבר לכך קבעה השופטת כי יש לדחות את התביעה גם מכוח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי. היא מצאה כי הגשת הליך נוסף תוך התעלמות מהסכם הפירוד, לאחר שהסכם זה כבר נדון והוכרע, עולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. בפסק הדין נכתב כי "אני מוצאת כי התנהלות זו כרוכה בהעדר תום לב ובשימוש מובהק לרעה בהליכי המשפט".

פסק הדין ייחס משקל גם להתנהלות התובע לאחר שנדרש להגיב לבקשה לסילוק על הסף. תחילה הודיע התובע כי ימתין לפסק הדין בהליך המקביל ורק לאחר מכן יגיש תגובה. לאחר שפסק הדין ניתן והוא שוב נדרש להגיב, הגיש הודעה שבה תקף את המותב וטען כי לבית המשפט לא היה רצון אמיתי להכריע במחלוקת וכי נעשה מאמץ להגיע לתוצאה המיטיבה עם הנתבע. התובע כתב כי אין טעם להגיש בקשת פסילה, אך ביקש שבית המשפט יפסול את עצמו מיוזמתו.

לאחר שבית המשפט דחה את ההודעה וקבע שאין עילה לפסילה עצמית, הגיש התובע בקשה להפסקת התובענה לפי תקנה 44. הוא טען, בין היתר, כי אין לו אמון בבית המשפט וכי אין טעם לדון בתיק לאחר שבית המשפט כבר הביע את עמדתו בהליך המקביל. הנתבע התנגד וטען כי "אין מקום לקבל את הבקשה למחיקת התובענה, מקום בו המניע הגלוי לבקשה הוא הרצון להחליף את המותב הדן בתיק".

השופטת דחתה גם את הבקשה להפסקת התובענה. היא קבעה כי הבקשה נולדה לאחר שבית המשפט לא פסל את עצמו, וכי קבלתה הייתה עשויה להעניק לתובע יתרון דיוני: מחיקת התביעה הייתה מאפשרת לו להגיש אותה מחדש בלי שהתביעה הנוכחית עצמה תיצור מעשה בית דין. לדבריה, המניעים שבבסיס הבקשה היו פסולים, והפסקת ההליך בנסיבות אלה הייתה מאפשרת שימוש לרעה בכלי הדיוני.

בהתייחסות חריפה להתנהלות הדיונית כתבה השופטת כי "קשה להגזים בחומרת הדברים", וכי גם ההתעלמות מהחלטות שיפוטיות וגם הניסיון להביא את בית המשפט לפסול את עצמו מצדיקים את דחיית התביעה. בסיכום נקבע כי מתקיימים מעשה בית דין והשתק עילה, וכי נוסף על כך התביעה תידחה בשל חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליך.

בית המשפט לא הכריע בטענות נוספות שהעלה הנתבע, ובהן השתק שיפוטי הנוגע להליכי פשיטת רגל, טענת השתק ביחס להליך נוסף וטענה שהתביעה טרדנית וקנטרנית, משום שהתוצאה התייתרה את הצורך בכך. גם בקשת התובע לצירוף החברות כנתבעות לא הוכרעה לגופה. בסופו של דבר התקבלה בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף, בקשת התובע להפסקת התובענה נדחתה, והתובע חויב בשתי הוצאות נפרדות של 10,000 שקל כל אחת, לנתבע ולאוצר המדינה.

מספר התיק: תמ"ש 11997-12-25.